אם הכוונה לגן שיקומי לילדים עם נכויות מוטוריות
אז הסיבה שהעיריה לא מקימה אותו איננה בהכרח רוע לב או צרות עין. ההסעה לעיר אחרת מרוחקת היא כאב ראש לא קטן לעיריות ועולה להן הון עתק (כמה אלפים טובים כל חודש עבור כל תלמיד...).
אלא שגן כזה בניגוד לגן לילדים עם הפרעות בתקשורת או בעיות התנהגות, דורש השקעה עצומה בתשתיות: מקום מותאם מבחינת נגישות, חדר פיזיותרפיה עם ציוד בשווי עשרות אלפי שקלים, כסאות מיוחדים, עמידונים, הליכונים, חצר עם מתקנים מיוחדים ועוד. מקומות רבים גם מקימים בריכת הידרותרפיה או חדרי פעילות עם ציוד ייעודי לשיקום פיזי. וכמובן יש צורך בכח אדם מתאים.
השקעה כזו מוצדקת מבחינת העיריה רק אם יש כמות מסויימת של ילדים שיהנו מהשירות הזה. הרף המינימלי הוא בדרך כלל 15-20 ילדים בשנה, בשביל פחות מזה עדיין יותר משתלם להוציא הסעות מחוץ לעיר. זה לא נעים, אבל שיקולי המערכת לפעמים גוברים על שיקולי הפרט ובתוך סדרי העדיפויות של העיריה קודמים פרוייקטים שיתנו מענה לכמויות גדולות יותר של תושבים. 5 ילדים בכל שנה אינם מהווים עילה מספקת להשקעה של מיליוני שקלים. הסעת ילד לעיר שכנה אולי איננה פיתרון מושלם אבל היא נותנת מענה סביר לצרכים שלו.
