סליחה שאני בעילום שם

[עצובה קצת]

סליחה שאני בעילום שם

השרשור של הקשיים אחרי הלידה העלה לי משהו שלגמרי הדחקתי. בימים הראשונים אחרי הלידה קיוויתי שאולי הבת שלי תמות

לא שהתכוונתי לעשות לה משהו, וזה עבר אחרי כמה ימים, אבל בשקט בחושך חשבתי כמה יהיה לי נוח יותר אם זה יקרה. זה לווה גם ברגשי אשמה קשים, אבל עכשיו, חודשים אחרי זה, זה פתאום היכה בי. לא יודעת מה עוד להגיד. אני קצת בהלם מעצמי, והייתי צריכה לשתף עוד מישהו.

 

[galala]

שלום לך

התחושה שאת מתארת קשה, אבל לפי הבנתי המחשבות הקשות על הילדה היו רק בימים הראשונים אחרי הלידה, היום אלו רק הזכרונות מאותה תחושה שמקשים עליך, הבנתי נכון? בכל מקרה אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול מקצועי, בעיקר אם את לא יכולה להתגבר על זכרון המחשבה באופן קבוע, ולא רק בהמשך לשרשור. רובנו חוינו תחושות לא קלות לאחר הלידה ברמה זו או אחרת, מה שחשוב הוא תחושתייך נכון להיום, ואהבתך אליה היום. שיהיה לך בהצלחה

 

[רוני של יובל ומאיה]

../images/Emo24.gif הי עצובה יקרה

בימים הראשונים אחרי הלידה יש כל כך הרבה רגשות שגואים בנו, וחלקם דכאוניים ממש. אני מציעה לך ללכת לקבל עזרה מקצועית אם את חושבת שהרגשות שלך לא נעלמו לגמרי... ואולי גם אם כן נעלמו - זה תמיד עוזר.

 

[עמית@]

כמה עצוב ונורא.

הייתי הולכת לייעוץ- גם כדי לשמוע שזה אולי לא הלם כמו שאת מתארת לעצמך- וגם כדי לדעת להתמודד עם רגשות שהיו בתוכך אז ומפריעים לך כעת.

 

[משוש30]

../images/Emo7.gif הנה אני לא באילום שם

לא לא רציתי אף פעם שמתן ימות אבל ברגע של תסכול כשלושה ימים אחרי שחזרנו הביתה והוא לא ינק אלא בכה והחזיק את הפה פתוח אחרי מלחמה של שעה שיקח את הציצי לקחתי את הפנים שלו ודחפתי בעצבים לתוך הציצ. הוא נבהל ונעלב והתחיל לבכות חזק ואני נבהלתי מעצמי נורא שהתעצבנתי עליו ככה

כמובן שרגשי האשמה חגגו עוד יותר כשהתברר אצל יועצת הנקה שזה הכל באשמתי כי אני לא מגישה לו נכון את הציצי ולא בגלל שהוא סירב לתפוס (כמובן שגם אם הוא היה מסרב זה לא מסביר או מקנה לי שום תירוץ להתשמש באלימות כלפיו) והיו לי עוד פעמים אחרי זה שהייתי צריכה ללכת הצידה כדי לא לטלטל אותו חזק ברגעים שהוא בכה ובכה ולא הפסיק. אני לא יודעת כמה באמת דברים כאלה רווחים כי אני לא חושבת שמדברים על זה בכלל, אבל מה שבאמת חשוב הוא שלא עשית שום דבר. ואנחנו חייבים להפריד בין מה שאנחנו מרגישים בין התסכול והכעס לבין זה שאסור לנו אחרי הלידה עם ההורמונים הדכאון חוסר האונים אנחנו יכולים לחשוב כל מיני דברים. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים רק לאנשים אומללים. זה עבר זה נגמר את אוהבת את הבת שלך הכי הרבה בעולם ותעשי הכל כדי להגן עליה מכל דבר בעולם. ואני בטוחה שמחשבות כאלו רווחות יותר ממה שנדמה לנו עד כמה שזה קשה.

 

[משוש30]

אילום=עילום כמובן

 

[niritcat]

רוב הנשים חוות את החוויה של הלידה

כדבר מדהים, "היום הנפלא ביותר בחייהן", ועוד ועוד. עבוד חלקנו, זאת היתה טראומה מהקשות שנעבור בחיים. אני גם זוכרת בימים הראשונים אחרי מעין "פלאשים" שצצו לי בראש על דברים נוראיים שקורים לבת שלי. אמרתי לבעלי שאני מבינה אמהות פונדקאיות שיכולות למסור את התינוק לאחר הלידה. חודש לאחר הלידה עוד אמרתי לאחותי בשקט שמבחינתי אני עוד לא בטוחה שאני רוצה את כל הבלגן הזה בכלל. ובמיוחד אני זוכרת את המחשבה הצלולה שחזרה שוב ושוב: "למה לעזאזל חשבתי שילדים זה דבר טוב??" אז קודם כל, זאת לא רק את. זה קורה וזה לא אומר שום דבר עלייך כאמא. נקודה. דבר שני, יש ספר "החיים לאחר הלידה" מאת קייט פייג'. המחברת עברה לידה טראומתית ומספרת בגילוי לב ועל בסיס ספרים מקצועיים אחרים על החיים לאחר הלידה מהצד האפל. את תראי שאת לא לבד. דבר שלישי, שלושה חודשים אחרי הלידה הלכתי לכמה שיחות ייעוץ. זה עוזר ומומלץ. מגיע לך! כל הכבוד על האומץ לדבר על זה,

 

[lulyK]

הודעה קשה

ותחושות קשות. כנראה כל מה שעובר לנו בראש בימים כל כך משמעותיים, הוא בסדר

 

[אמא של אריאל ומוריה]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

קשה המחשבה שהיתה לך, אבל אני יכולה להבין אותך. לא נולדנו להיות אמהות, ואף אחד לא לימד אותנו איך להיות אמהות. זה קשה, אפילו מאד קשה ומצד שני זה גם כיף. אבל המעבר הזה בין זוג ללא ילדים לזוג עם ילד הוא קשה, מאד אפילו. אז נכון שהמחשבה שהיתה לך היא נוראית, אבל זאת רק מחשבה. אני מצטרפת להמלצות של שאר הבנות ללכת לטיפול כלשהו, זה יכול רק להואיל.

 

[galiaS]

זה עבר, נכון?

אני חושבת שכל המחשבות לגיטימיות בימים הראשונים אחרי הילדה. זה כזה הלם שרבות מאיתנו היו רוצות ללכת צעד אחד אחורה. ברור לי שמה שאת כותבת עובר על הרבה נשים, כל אחת מנסחת את זה לעצמה אחרת.

 

[עצובה קצת]

זה עבר אחרי כמה ימים, כן

וגם אף פעם לא העליתי על דעתי באמת לעשות משהו, רק חשבתי שאולי יהיו לזה גם יתרונות אם משהו יקרה. אני קוראת את עצמי ובקושי מסוגלת להאמין שזו הייתי אני עם התחושות ההן.

 

[lulyK]

אולי יעזור לך אם תחשבי

שזו כנראה מחשבה מעודף חרדה ואהבה (מכירה את הזוגות שרבים לפני שאחד נוסע לח"ל? אותו הדבר. כאילו לא יכולת לשאת את כל הרגשות ומה שמתלווה אליהם וחיפשת את היתרונות בסיטואציה שכ"כ החרידה אותך - איבוד התינוק)

 

[odeia]

../images/Emo24.gif כל כך מובן ומוכר, עולות לנו

הרבה מחשבות קשות אחרי לידה וכשקשה. יש המון גורמים שעושים לנו את זה: הקשיים, הכאבים, ההורמונים ועוד. זה טוב שאת מספרת ומדברת על זה. אם תראי שזה חוזר, תטפלי בעצמך. אני בטוחה שאת אוהבת את הילדה שלך הכי הכי ושלא תעשי לה כלום רע.

 

[עצובה קצת]

תודה לכן ../images/Emo24.gif

נעים לדעת שאפשר לחלוק גם בעילום שם וגם דברים קשים כל כך, ולקבל אמפתיה נקייה מביקורת, וגם ייעוץ. תודה.

 

[גורבי]

אפשר להוסיף עוד ../images/Emo24.gif, לזכר

הימים האיומים ההם? אני חושבת שהימים הראשונים אחרי החזרה הביתה היו בין הקשים בחיי, כולל כל המחשבות האפשריות (ואיתן רגשות האשם הבלתי נמנעים). מה שכתבה לך גליה, שכל מחשבה או רגש הם לגיטימיים בימים האלו, ניחם גם אותי.

 

[אמא של רועי ושני]

מבינה אותך מאוד ../images/Emo24.gif

בימים הראשונים, כששני כמעט ולא ישנה, גם לי צצו ככה בניבחי ליבי האפלים כל מיני מחשבות נוראיות בסגנון שלך. והיו כמה וכמה פעמים שהיא סרבה להרדם במיטה ודחפתי אותה בכוח לכיוון המזרון (כמובן שהיא נעלבה עד עמקי נישמתה ורק בכתה יותר) ואחר כך ההרגשה היא כל כך זוועתית שמי שלא חווה את הרגשות האלה לא יכול להבין לעולם. אני חושבת שיש המון אימהות שחשות בהתחלה תחושות כאלה. חמתי מספרת לי עד היום, שאחרי המון לילות שבעלי לא ישן היא אמרה לבעלה שיקח אותו ממנה אחרת היא מעיפה אותו מהחלון. ברור שהיא לא התכוונה באמת לעשות את זה, אבל סערת הרגשות שבה אנו נמצאות אחרי הלידה היא כל כך קשה שלפעמים צצים גם רגשות מהסוג הזה. שולחת לך חיבוקים וכל הכבוד שהצלחת לספר את זה. אם לא היית מספרת גם אני לא הייתי מעיזה

 

[ציף שלי]

בילד השני קל יותר??

 

[אמא של רועי ושני]

בפרוש כן!

את כבר יודעת פחות או יותר למה לצפות והידיעה היא כוח מאוד גדול. אז נכון שכל ילד שונה מהשני, ונכון שרועי היה יותר קל משני בהתחלה, אבל בכל זאת - את מרבית הדברים כבר הכרתי וזה עשה את כל ההבדל.

 

[מאיו]

אצלי לא!

דווקא המעבר מילד אחד לשניים הוציא אותי משיווי משקל

 

[מ ת י ל ד ה]

../images/Emo24.gif

טוב שפרקת את המטען הכבד הזה. וכמו שאת רואה, את לא היחידה במצוקה הזו, שנובעת מתוך סערת רגשות הורמונלית, לאחר החוויה המשמעותית ביותר בחיינו. אם את לא יכולה להתמודד עם הקושי, נסי להעזר בתמיכה מקצועית. ועוד משהו: חברה שלי הרגישה דברים דומים למה שאת מתארת, לאחר לידת בנה הבכור. היא היתה במעין דיכאון בחודש הראשון (אני לא פסיכולוגית, ולכן אני לא יודעת אם זה באמת דיכאון לאחר לידה), והיה לה מאד מאד קשה. לאט לאט היא התגברה על הקשיים. והיא אמא נפלאה. מעולם לא ראיתי אמא מדהימה כמותה. ויש לה עוד ילדים. אני מקווה שהצלחתי לעזור לך אפילו מעט, למעט ה

הוירטואלי...