וואו, כמה שאני מזדהה... זה כמעט
כאילו שאני בעצמי כתבתי את ההודעה. אני חוויתי בדיוק אותו דבר וחלפו בראשי מחשבות איומות, לא הבנתי בכלל למה עשינו את זה (ועבדנו על זה קשה מאוד, תאמיני לי....) ולא הפסקתי להתאבל על החיים שלי שלא יהיו דומים לשום דבר שאהבתי עד ללידה. גם אני מצאתי את עצמי לא מצטערת אם פתאום אני אמצא אותו מת... וכנראה שהרגשות העצובים שתוקפים אותך כעת מקורם בחוסר הלגיטימציה שהסביבה נותנת להעדר ההתאהבות הגדולה והמיידית בתינוק. רק כשהתחלתי להגיד את הדברים בקול רם (בזהירות רבה בהתחלה), גיליתי שגם בעלי שותף לאותן התחושות בדיוק, ואז פתאום כל האמהות הדגולות צצו וסיפרו שהיה להן כל כך קשה שאחת שקלה ברצינות למסור את התינוק לאימוץ ואחרת לא נגעה בתינוקת חודשיים תמימים ועוד ועוד ועוד... אין ספק שכל רגש שלילי הוא לגיטימי בשלב הזה של ימים ספורים לאחר לידה, כשהכאבים שולטים וההורמונים משתוללים וכל ההמולה מסביב וגם אני נזכרת עכשיו, לאחר שלושה חודשים - וממש לא מכירה את עצמי אבל זה היה וזה נגמר ועכשיו כבר די נהנים כך שאין טעם להרגיש רע על דבר טבעי כל כך שקרה לך כי את בן אדם...
במיוחד אני זוכרת לילה אחד שהיא לא ינקה, ולא ישנה (המסכנה היתה כנראה מורעבת) ואני הייתי הרוסה מכאבים ועייפות ותסכול, שפשוט התחשק לי לתת לה סטירה. ממש היה לי דחף פיזי להכות אותה...
במקום זה, חיבקתי אותה ופרצתי בבכי ואולי לראשונה הבנתי שהיצור הקטן והצווחני הזה, זו הבת שלי, והפסקתי לתפקד כמו מכונה. התחלתי להיות אמא שלה...