סנובית.
סתם תהייה.
הרבה אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה (או בכמה פעמים הראשונות) חושבים שאני ממש סנובית.
זה לא איך שאני ניראית או מתלבשת, אני לא איזו פאקצה מצפון תל אביב עם רכב ורוד עם גג נפתח. (אני בדיוק ההפך, בחורה פשוטה מהצפון, שבקושי יודעת לתפעל רכב
)
זה משהו הרבה יותר עמוק - בהתנהגות שלי או בצורת הדיבור שלי.
בשירות שלי בצבא למשל - הגעתי לבסיס חדש, עשיתי טופס טיולים ועברתי בין החיילים בבסיס, ניסיתי להיות הכי נחמדה שאפשר, ובפועל הם קצת נרתעו ממני.
עם הזמן, כשהם למדו להכיר אותי, ונהיו בינינו קשרי חברות ממש טובים, רובם אמרו לי שהייתי נורא סנובית בימים הראשונים ולא יכלו להסביר למה או מה גרם להם להרגיש ככה.
בפעמים הראשונות שבאתי לבית של חבר שלי והכרתי את המשפחה, את ההורים ואת אחותו - ההורים שלו גם תפסו ממני בתור בחורה מאוד מתנשאת. (חבר שלי אמר לי אחר כך שזה מה שהם אמרו עליי). ניסיתי גם להתחבר לאחותו הקטנה במשך הרבה זמן, והיא נרתעה ממני. עם הזמן נהיינו חברות טובות, והיא סיפרה לי שהיא חשבה בהתחלה שאני מתנשאת.
בפועל באותם ימים - בעיקר מה שעשיתי היה לחייך הרבה - ושוב, ניסיתי להיות נחמדה ואדיבה. הייתי ממש ביישנית.
כרגע אני לומדת בקורס - בימים הראשונים אף אחד לא הכיר אף אחד, כולם היו שקועים בפלאפון. עם הזמן כולם התחילו לשבת אחד עם השני, ולצחוק זה עם זה. ועכשיו, כשעברו כמה חודשים מאז השיעורים הראשונים - אני מרגישה קצת בחוץ. אני מנסה לדבר עם אנשים, להעלות נושאים, לשאול לשלומם ולהתעניין, אבל זה נראה כאילו אנשים נרתעים ממני.
אני חושבת שאני לא יודעת לשדר את האופי שלי כמו שצריך, כאילו אנשים לא קולטים אותי כמו שצריך. בכללי אני בחורה די פשוטה, עדינה, אני לא מתלהמת, לא מתפרצת לדברים של אחרים, לא מזלזלת באף אחד.
מפחיד עד כמה בכל מסגרת שאני נמצאת בה - זה הדבר הראשון שקולטים עליי.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך לשנות את זה, כי אני לא מצליחה לקלוט מה גורם לאנשים לחשוב ככה.
מה דעתכם?
סתם תהייה.
הרבה אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה (או בכמה פעמים הראשונות) חושבים שאני ממש סנובית.
זה לא איך שאני ניראית או מתלבשת, אני לא איזו פאקצה מצפון תל אביב עם רכב ורוד עם גג נפתח. (אני בדיוק ההפך, בחורה פשוטה מהצפון, שבקושי יודעת לתפעל רכב
זה משהו הרבה יותר עמוק - בהתנהגות שלי או בצורת הדיבור שלי.
בשירות שלי בצבא למשל - הגעתי לבסיס חדש, עשיתי טופס טיולים ועברתי בין החיילים בבסיס, ניסיתי להיות הכי נחמדה שאפשר, ובפועל הם קצת נרתעו ממני.
עם הזמן, כשהם למדו להכיר אותי, ונהיו בינינו קשרי חברות ממש טובים, רובם אמרו לי שהייתי נורא סנובית בימים הראשונים ולא יכלו להסביר למה או מה גרם להם להרגיש ככה.
בפעמים הראשונות שבאתי לבית של חבר שלי והכרתי את המשפחה, את ההורים ואת אחותו - ההורים שלו גם תפסו ממני בתור בחורה מאוד מתנשאת. (חבר שלי אמר לי אחר כך שזה מה שהם אמרו עליי). ניסיתי גם להתחבר לאחותו הקטנה במשך הרבה זמן, והיא נרתעה ממני. עם הזמן נהיינו חברות טובות, והיא סיפרה לי שהיא חשבה בהתחלה שאני מתנשאת.
בפועל באותם ימים - בעיקר מה שעשיתי היה לחייך הרבה - ושוב, ניסיתי להיות נחמדה ואדיבה. הייתי ממש ביישנית.
כרגע אני לומדת בקורס - בימים הראשונים אף אחד לא הכיר אף אחד, כולם היו שקועים בפלאפון. עם הזמן כולם התחילו לשבת אחד עם השני, ולצחוק זה עם זה. ועכשיו, כשעברו כמה חודשים מאז השיעורים הראשונים - אני מרגישה קצת בחוץ. אני מנסה לדבר עם אנשים, להעלות נושאים, לשאול לשלומם ולהתעניין, אבל זה נראה כאילו אנשים נרתעים ממני.
אני חושבת שאני לא יודעת לשדר את האופי שלי כמו שצריך, כאילו אנשים לא קולטים אותי כמו שצריך. בכללי אני בחורה די פשוטה, עדינה, אני לא מתלהמת, לא מתפרצת לדברים של אחרים, לא מזלזלת באף אחד.
מפחיד עד כמה בכל מסגרת שאני נמצאת בה - זה הדבר הראשון שקולטים עליי.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך לשנות את זה, כי אני לא מצליחה לקלוט מה גורם לאנשים לחשוב ככה.
מה דעתכם?
