לימוד הדקדוק, שהוא מה שאני קורא "עקרונות
השפה" ושלו קורסים קונוונציונאלים מקדישים חודשים ואפילו שנים, צריך להיעשות לדעתי בזריזות ובחפיפיות יחסית: על קורס מקיף כמו זה שהמלצתי עליו (ספרדית, חפשי שרשור מהחודש האחרון) צריך לעבור בלא יותר מ- 3-4 שבועות, לקבל מושג כללי של מי נגד מי ואילו צרות השפה מכינה לך ואח"כ לקפוץ למים, לעבודה השחורה.
"עבודה שחורה" מובנו שאם את רוצה לדעת איך אומרים בשפה זרה "אני", "רוצה" (בעבר, הווה, עתיד, סבג'נקטיב הווה, סבג'נקטיב עבר ועוד תשעה זמנים אחרים), "ללמוד", "ספרדית" (לא רק שלא אומרים sfaradit בספרדית, אלא שיש לשפה אפילו יותר משם אחד בספרדית) ועוד 10,000 פריטי שפה אחרים אין לך דרך אחרת מאשר להיתקל ב- 10,000 הפריטים האלה שוב ושוב (התאוריות אומרות כ- 50 פעמים בכל אחד) ובהקשרים שונים. עבודה שחורה ששום וועד עובדים לא יגן מפניה.
הצד החיובי הוא של התיאור הכביכול-מאיים הזה הוא שברור מתוכו, שהבעייה היא כמותית בעיקרה ולא בעייה של כישרון או יכולות אחרות. ייחוס ההצלחה בלימוד שפה לכישרון מולד או יכולות מולדות אחרות הוא טעות שלעיתים קרובות מדי מרפה את ידיהם של אנשים עם נכונות ללמוד. העסק פשוט: כמה שתלמדי, כך תדעי (ולא: כמה שאת מוכשרת, כך תדעי).
אז תכיני כיסא עם ריפוד משובח, ויאללה לעבודה.