ספרי המומינים מלאים ברמזים קוויריים, ומשקפים את התהליך של הסופרת עצמה
בקיץ 1953 שלחה טובה ינסון את היצורים הקסומים שלה להרפתקה חדשה, כשהם נאלצו להעביר את מושבם למבנה נטוש שמתגלה כתיאטרון. כך נולד "ההצגה הגדולה", ספר יפה במיוחד בהקשר הגילוי העצמי, שכן טמונים בו רמזים מעודנים ומלאי חן לחוויה הראשונית של גילוי העולם הקווירי והגילוי שלה
מור פוגלמן דבורקין"... הקמטוט היה מודאג. כל הדברים סביבו נראו כמו משהו אחר משהיו, הוליכו אותו שולל בצבעים יפים, וכשהושיט את כפתו גילה שהם עשויים מנייר, עץ או גבס. כתרי הזהב לא היו כבדים באופן נעים והפרחים היו פרחי נייר, בכינורות לא היו מיתרים, לקופסאות לא הייתה תחתית ואת הספרים אפילו לא היה אפשר לפתוח. הוא נפגע עד עמקי נשמתו ההגונה ותהה מה המשמעות של כל זה, אך לא מצא תשובה". בקיץ 1953 שלחה טובה ינסון את המומינים שלה להרפתקה חדשה: הר געש רדום שהתעורר לפתע, גרם לעליית פני הים והציף את העמק כולו. המומינים, שביתם התמלא מים, נאלצו להעביר את מושבם למבנה נטוש ומסתורי שצף ועבר בסביבה. במבנה, שמתגלה כתיאטרון, נתקלים המומינים וידידיהם בסדרה של אלמנטים ואירועים מתעתעים, המאותתים להם כי הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים. גם לא הם עצמם.
מתוך "המומינים"
(צילום מסך, הטלוויזיה החינוכית)
הסיפור לא רק מתרחש בתיאטרון אלא בנוי כקומדיה תיאטרלית של ממש: בתחילתו מופיעה מפה המציגה גם את תנועת דרכי הפעולה של הדמויות, המסתובבות אלה סביב אלה בשורה של טעויות וצירופי מקרים - כניסות מוחלפות ביציאות פתאומיות, היעלמות הופכת לפגישה, בלבול מוביל לסיבוכים, שמותרים רק כדי שהדמויות יוכלו לשוב ולהתאחד בסופו של דבר לסוף הטוב. במהלך קומדיית הטעויות הזו מתגלות לא מעט העמדות פנים ומסכות שהקורא מכיר גם הוא מחיי היומיום החברתיים: אחותה הגדולה של מאי צועקת עליה לא מפני שהיא חושבת שכך תצליח באמת לחנך אותה, אלא "כדי להשקיט את המצפון שלי", הפיליפיונקה מזמינה את דודה ודודתה לחג לא מפני שהיא מחבבת אותם אלא משום שהיא רואה בכך חובה, והיכרות עם חברים חדשים מתוארת כסצנה עטורת נימוסים חלולים ושקרים חברתיים קטנים שנראים מגוחכים על רקע אסון הטבע הרטוב.
אבל העמדות הפנים שינסון טווה בסיפור משקפות רובד נוסף, עמוק יותר, שמרומז בספר כבר בהקדשה בת המילה האחת: "לויויקה". ויויקה היא במאית התיאטרון הפינית ויויקה בנדלר, שהייתה הרומן הנשי הראשון של ינסון. השתיים ניהלו מערכת יחסים סוערת בשלהי שנות ה-40, שהסתיימה כשויויקה, שהייתה נשואה לגבר, עזבה את ינסון. לכן, אין פלא שהספר מלא ברפרנסים ל"חלום ליל קיץ" של שייקספיר: תפניות מרכזיות בעלילה שמתרחשות בעת שהדמויות ישנות, מחזה מועלה בתוך מחזה, דרמה הופכת לקומדיה כשהיא מוצגת בידי חבורת חובבנים המפיקים תוצאה משעשעת, מרושלת על גבול הגרוטסקית. כל אלה מרמזים על הקרבה שחשה ינסון לקומדיה הקלאסית שעוסקת באהבה ושיברון לב, חילופים מהירים ומכושפים בין רגשות, והתאהבויות בלתי אפשריות עד גיחוך. אבל יותר מכך, נדמה שינסון חשה קרבה לעובדה שההתרחשויות במחזה השייקספירי מתקיימות בשני מישורים במקביל: בעולם האנושי ובעולם הרוחות. בסלנג הלסבי בשבדיה של שנות ה-50 לסבית נקראה "רוח רפאים", וינסון אף התייחסה שנים מאוחר יותר למעבר שלה לחיים עם נשים כ"מעבר לעולם הרוחות"; לצד האחר, המוסתר, של החברה. לתת-תרבות שלמה של נשים במפנה המאה שעל אף המסכות והעמדות הפנים שנאלצו לתחזק, איתגרו בעצם קיומן ואהבתן את הנורמות והפונקציות החברתיות המקובלות.
עטיפת הספר
(עטיפת הספר)
ספרי המומינים של ינסון מלאים רמזים קוויריים: מהמזוודה הסודית של בוב וטינגומי, דרך הכלב עצוב-לי שאהב חתולים ועד יצורי החורף הנחבאים. אבל "ההצגה הגדולה" יפה במיוחד בהקשר הזה, שכן טמונים בו רמזים מעודנים ומלאי חן לחוויה הראשונית של גילוי העולם הקווירי והגילוי העצמי של ינסון. כמו בקטע הנפלא, החושני והתמים גם יחד, שבו סנורקה מגלה את חדר ההלבשה בתיאטרון: היא מריחה, נוגעת, מחבקת, נושמת את השמלות הרבות שסביבה ש"עטפו אותה בשפע רך. לפתע שמטה את כולן ונעמדה על ראשה לזמן-מה. "כדי להרגיע את עצמי", לחשה לעצמה. "אני מוכרחה להירגע, אחרת אתפוצץ מרוב אושר. יש פה יותר מדי". באיור שהוסיפה ינסון לקטע נראית סנורקה כשהיא מחבקת את מותניה של שמלה ומתרפקת עליה, ושרוולי השמלה הריקים מידיים מחבקים אותה בחזרה. ואולי הם מלאים בעצם בידיים של "רוח"? לא פלא שינסון שמה בפיה של אמה, חולדת התיאטרון שבדמותה יצקה כנראה לא מעט מויויקה שחנכה אותה אל "עולם הרוחות", את המשפט הנהדר: "תיאטרון הוא המקום החשוב בעולם, כי שם מראים לצופים מה הם יכולים להיות, ומה הם משתוקקים להיות אף שאינם מעיזים, ומה הם באמת".
*https://www.tapuz.co.il/threads/🌻-מ...ה-ראשית-קריאה-ילדים-ונוער-נוער-צעיר.15697541/