סהדי שבמרומים,
שזה ממש לא מאפין אותי. שביל הנחש, כלומר. אפילו לא השביל עד המכולת. מבחינתי, אם האוטו חונה כמה מטרים מהבית, אני צריכה להגיע אליו עם מונית
א-מה-מה, שבנוסף להיותי עצלנית כרונית (לטעמי, יש מי שחולקים), אני גם חסרת עמוד שדרה במיל (ובמיל האחד שכן יש לי עמוד שדרה, הוא מנוקד בחביבות בכתם לבן טרפצתי בעליל). מכאן ועד למצוא את עצמי, לפני שלוש וחצי שנים, בהתראה של שלוש שעות, בדרך לראות את הזריחה (לא פחות!) במצדה, הדרך היתה קצרה, קצרה מדי. אך לא עוד. בי נשבעתי. שנית מצדה לא תחזה בי כך. רק עם air condition של רכבל בדרך. ואם כבר במצדה עסקינן, אז אציין שאני לא טיפוס "מצדתי" גם במובן נוסף: מן הידועות הוא שהבנתי בשבילי הארץ מצומצמת משהו. ליתר דיוק - מצומצמת לשביל מס´ 2 (חיפה-ת"א) ושביל מס´ 1 (ת"א-י-ם). על המוניטין שלי בענין זה אולי תוכלו ללמוד מהסיפור האמיתי הבא: יום אחד לפני כארבע ומשהו שנים, הייתי בדרכי, ברכבי, בין טבריה לראש פינה (שוב, עקב חוליות התנגדות חלשות). הטלפון הנייד מצלצל ועל הקו - המעביד החביב (באמת) שלי דאז. "ענת", הוא שח לי - "היכן אני תופס אותך?" מאחר והאמת היא נר לרגלי, ציינתי לקונית את מיקומי - בין טבריה לראש פינה. התגובה האינסנקטיבית הגיעה תוך שבריר שניה: "מה קרה ענת? לקחת פניה לא נכונה בפרישמן?" סיפור אמיתי (וענק, לטעמי) אה, כן, כמובן שהייתי בדרכי למצפה הימים. אתם לא באמת חשבתם שהייתי בדרך לאיזה טיול רגלי או משהו? יאללה לישון (כך שחה ענת לעצמה, אם כי לא בשכנוע עמוק, לצערה).
