סקר: האם אתם אוהבים שאומרים לכם שרזיתם ?

[מילקי110]

סקר: האם אתם אוהבים שאומרים לכם שרזיתם ?

אולי שאלה מוזרה , אבל אני דווקא לא כל כך אוהבת

תלוי אם זה בעדינות "רזית" אז בסדר , אבל אם זה באמצע הרחוב " וואאאאאאאאאו איך רזית " עם מלא צלצולים אז לא

זה מביך ולא כל כך נעים .

מה איתכם האם אתם אוהבים שאומרים לכם שרזיתם ?

כמו כן האם אתם מרגישים שהיחס של הסביבה השתנה בעקבות הירידה שלכם ? האם הניתוח הביא איתו את מה שציפיתם ?

למדתי דווקא שאנשים שלא אהבו אותך כשמן גם לא יאהבו אותך כרזה יש נטייה לחשוב שברגע שמרזים אז הכל יסתדר ובמידה מסויימת זה אכן כך : הבריאות , יותר ביטחון.

אבל יצאתי לקרוא באחד הפורומים לא כאן על מישהו שרזה 80 קילו ואמר שהוא חשב שהוא ירגיש אחרת שהוא יאהב את עצמו אבל זה לא קרה ...

 

[איש היגון]

אז ככה

אני ומאמין שגם אחרים יכולים לכתוב ספרים מרתקים על תגובות של אנשים לזה שירדת כמה וכמה קילוגרמים.
בהתחלה זה היה ממש מגניב, במיוחד שבשלושים קילו הראשונים חוץ מאשתי וחברים לעבודה אף אחד לא שם לב שירדתי. אז שמחתי על כל מחמאה. אחרי זה זה ממש הציק, במיוחד כאשר הסתובבתי באירועים המוניים שבהם כל שתי שניות מישהו בא אלי ואמר 'רזית'. אבל התרגלתי לומר 'תודה' ולהמשיך הלאה לנושא השיחה הבא. היום כבר אומרים הרבה פחות כי אני כבר שנה פחות או יותר במשקל שלי. אני כבר די אדיש אבל אני לא אוהב שמחטטים לי בפופיק ומתחילים לשאול אותי איך רזיתי (אני לא מגלה שעשיתי שרוול).

מבחינה חיצונית, אני לא חושב שיחס הסביבה הגברית השתנה אלי. אבל היחס של המין השני השתנה באופן דרמטי. כל הזמן מתחילות איתי נשים וזה כבר מתחיל להציק ברמות. כלומר זה מאד נעים לי, אבל זה גם מביך. בהתחלה, כשלא הייתי רגיל ורמות ההורמונים זזו בטירוף זה היה ממש מוזר. עכשיו אני מחליק את זה, אם אני בכלל שם לב... מה שמוזר הוא שחלק מאלו שמתחילות איתי יודעות היטב שאני נשוי + 4 ילדים ועדיין מפלרטטות בלי בושה. סדום ועמורה העולם הזה, סדום ועמורה...
[ועדיין אם מישהי שנראית טוב מתחילה איתי אני מסתובב כמו תרנגול בבית]

מבחינה פנימית, תמיד אהבתי את עצמי עד מאד, אז ככה שזה לא השתנה. אני חושב שקצת הפכתי לבלתי נסבל בגלל ההקפדה על התזונה והכושר.

 

[דניאל כן ההוא]

תביא טלפונים שאתה זורק

 

[איש היגון]

אני לא מגיע לשלב הטלפונים...

 

[אליה1]

לא רק שאני אוהבת שמחמיאים לי...

אלא שאני גם סוחטת מחמאות...

בעקבות ההרזיה הסתפרתי, אז כשאומרים ״וואו,
שיער קצר״, אני עונה ״בטח, כל ירידה של 25 קילו
אני מקצצת״... אז מתחילות המחמאות על ההרזיה....

אני תמיד אומרת - כל קילו אני מרוויחה ביזע וביזע, מגיע לי

למען האיזון, אשיב שאני גם מאלה שמחמיאות
בקולי קולות...

 

[di1008]

אומנם עדיין זה לא קרה

כי עדיין לא נותחתי אבל יש כמה שאלות שמשכו את עיניי.
בעיקר לגביי התחושה כלפי עצמך.
אני חושבת שאצל הרבה אנשים משהו משתנה, בעיקר אם זה משהו ששאפת אליו הרבה זמן.
אבל בלי קשר רק למשקל ומראה חיצוני, אני גם חושבת שזה הרבה מהראש של הבנאדם
לא חסר אנשים רזים שלא אוהבים את עצמם, כך שלא נראה לי שזה נטו קשור בכמה ירדת וכו'

בתור אדם אני נורא ביישנית וקצת חסרת ביטחון לפעמים, ככה שאם מישהו יעשה רוח וצילצולים כניסיון לתת מחמאה שיכולה לבוא גם במילים פשוטות בלי רעש זה יגרום לי לתחושת אי נוחות.

ובקשר לעניין שיאהבו אותנו יותר, מי שלא מחבב אותך כשאתה שמן זה לא בא בגלל עניין ההשמנה זה בא דברים מעבר,הרבה מתוכם זה קנאה למשהו שאין אצל אותו אדם ששונא, ככה שכשמרזים זה לא משתנה כי הוא רק קיבל עוד משהו לקנא בו.
הרבה פעמים שנאה באה מקנאה לצערי..

ובקשר לתחושה כשמחמיאים לך את זה אדע בעוד כמה זמן ורק אז אוכל לענות על כך

 

[מרים 882]

עכשיו חזרתי מארוע

והמחמאות המחמאות ....שלא יגמרו לעולם
אמןןןן!

היו אנשים שלא ראו אותי מעל עשור והלסת נשמטה

לא מרגישה שום שינוי מהסביבה
אף פעם גם לא נתקלתי אישית בשמנופוביה.
את עצמי אהבתי ואוהבת
כל הניתוח ההרזיה והשמירה נעשית באהבה גדולה.

 

[uaizenman]

אני אמביוולנטי

מצד אחד זה נהדר לקבל מחמאות אחרי העבודה הקשה שאני עושה.
מצד שני זה מרגיש לי מזוייף כשאומרים לי, במשקל של 91 ק"ג שאני עוד שניה נעלם או שכדאי שאני יעצור קצת, כאילו, כשהייתי מדרך למעלה במשקל הזה אמרתם לי שאני שמן חבל"ז וכדאי שאני יעשה משהו עם עצמי.
כשאגיע למשקל המטרה, או לפחות כשאכנס לBMI תקין אני חושב שאהיה שלם יותר עם המחמאות.

 

[איש היגון]

בנוגע ל'אתה נעלם'

גם לי זה היה מוזר. כי במשקל 90 או 85 קילו הייתי רחוק מלהיות רזה מדי. אבל מישהו (לא זוכר מי) אמר לי שזה בגלל שאנשים לא רגילים לראות אותך רזה ובגלל זה התגובות.

 

[דניאל כן ההוא]

תזכיר כמה אתה שוקל היום ומה הגובה וה BMI?

 

[איש היגון]

בחתימה שלי יש את הכל

חוץ מה-BMI שהוא 22.5

במשקל 90 לא הייתי ב-BMI תקין...

 

[ליבי3617]

גם אצלי תלוי באיזו מידה נאמר

אם זה מישהו שאומר בצורה נעימה ועדינה זה מאד נחמד.
מישהו או מישהי שבאים ואומרים כזה יפה: איזה יופי את נראית, רואים שעשית מאמץ.
אבל יש את החטטנים האלה שבאים ואומרים לך לפרצוף גם את ה"אבל". "אבל ראיתי שלפני שנתיים התחלת לעלות במשקל ואז ירדת שוב" "אבל לפני כן איזה שמנה היייייית" (ההרחבה במקור

)
אני הכי לא אוהבת את אלה בשכונה שכשאני עושה הליכות, מרשים לעצמם להעיר הערות ולסמן לי שכל הכבוד.
אני יודעת שאני עושה משהו ראוי לציון אבל עדיין בכל הליכה להתחמק מכאלה זה קצת מוגזם.

יחס הסביבה השתנה חלקית בהתאם ליחס שלי לעצמי.
בעבודה הגעתי רזה אז בערך אותו דבר... במשפחה אני הרזה מבין האחים והאחיות לעומת העבר ואני האוטוריטה למוטיבציה של ירידה במשקל וספורט.
אני לא מסכימה לעזור למישהו שלא רוצה. לא "אקח אף אחד בידיים" אלא אהיה מאחורי כל מי שיפנה אליי מהמשפחה או החברות ואעזור כמה שאני יכולה.
אבל יחס של אדם לעצמו לא משתנה אחרי הניתוח לטובה במאה אחוז.
כן משתנה הכיף לראות את עצמך רזה אבל אדם שלא אהב את עצמו בעבר מכל מיני סיבות - לא יעשה את זה באופן מושלם כרזה.

אני לא חושבת שאפשר להגיד שאנשים לא אוהבים אותך כשמן. לפחות לא אנשים קרובים.
יש פחות הערות, יש יותר לגיטימציה.
אנשים ביקורתיים יהיו ביקורתיים גם אחרי הניתוח - זה לא דבר שעובר

"תראי כמה רזה נהיית, די", "תלבשי משהו יותר מחמיא", "למה את אוכלת את זה?", "תיזהרי לא להשמין", או הגדילה דודה שלי לעשות (והיא ממש לא רזה) ופנתה לאמא שלי בבקשה לשמור עליי שלא אשמין.

בדייטים יש שינוי דרסטי בהחלט.

 

[דניאל כן ההוא]

שאלה מעניינת

אני אוהב. לפחות בינתיים.
חוויתי בחיי המון עקיצות שוב ושוב.
מגיע לי קצת לטיפות.
ואם מקנאים, סבבה. מגיע לי שיקנאו גם בי קצת.
השאלה המעניינת היא למה לא אוהבים כשאומרים לך שרזית.
האם זה נובע מחוסר קבלה עצמית מסוימת?
אולי מחסור באהבה עצמית?
אולי זה אי רצון להיות במרכז, כי התרגלנו להתחבא בשומן?
אולי זה חשש מקנאה? חשש מצביעות?
מעניין.

 

[ecohen11111]

מעניין

אני דווקא זוכר שבפעם הראשונה שראיתי אותך ממש לא נראית לי שמן (וזה היה כחודש וחצי - חודשיים אחרי הניתוח שעברת).

 

[חנה101010]

אני חושבת שהעלית נקודות חשובות

כנראה שלכל אחד תשובה אחרת מתאימה. אולי אפילו יותר מאחת.
אבל מה שעולה מזה, כפי שגם עלה במפגש האחרון אצל ליבי, שחלק מהתיקון למצב הקודם הוא לקבל ולאהוב את עצמך, לקבל את זה שהמחמאות באמת מגיעות לך. שבאמת עבדת קשה מאוד בשבילן, אז למה לא ליהנות מהן.

 

[איש היגון]

למה לא אוהבים?

כי בפעם הראשונה זה כיף. בפעם החמשת אלפים זה מעצבן

כמו שיש מפורסמים שמתבעסים על הפפראצי...

 

[ליבי3617]

אני רוצה להעלות עוד נקודה מעניינת

יצא לי ללוות מקרוב ומרחוק אלפי מנותחים במשך השנים.
אני מודעת לשינויים שאנשים עוברים בעקבות ההרזיה, הביטחון העצמי, לצאת לדייטים, לקנות בגדים.

למרות זאת - ושמתי לב שזה לא מקרה אחד ולא שניים - של שינויים ממש מרחיקי לכת.
היו גירושין, בגידות, יציאות בשאלה, יציאות מהארון.

אני שואלת את עצמי איך ההרזיה תרמה למצבים האלה.
אדם לא הרשה לעצמו לעשות מעשים כאלה ואחרים ואחרי ההרזיה יש לגיטימציה?

אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.

 

[אליה1]

אני חושבת שזה תהליך פסיכולוגי שעוברים

עם השלת השכבות החיצוניות - השומן,
לעיתים אנחנו נחשפים לרבדים עמוקים יותר
שלא זיהינו בעצמנו...
כשלא נשארים לנו שומנים להסתתר בתוכם,
האני הפנימי שלנו נחשף ומביא אותנו לגילויים
מרתקים.
יש כאלה שצוברים בטחון עצמי, שגורם להם
ללמוד לחשוף ולהיחשף.
עם זאת, יש כאלה שמגלים ״אני חדש״, לעיתים שונה
מאוד ממה שהיינו עד עכשיו.
לעיתים מחסומים מוסרים ודברים שלא העזנו
לגלות בהם עניין, הופכים להיות האמת החדשה
שלנו.

מה שציינת לא בהכרח טוב או רע.
האידיאל הוא שהנפש תסתכרן עם הגוף
החדש שלנו ונחיה מתוך אמת פנימית.

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי,
שמבחינתי המטרה שלו זה לגלות את ״אליה״.
ייתכן שבסוף התהליך אחליט שבא לי ללבוש שרוול
ולגור במצפה. אבל אדע שזאת מי שאני...

מקוה שהצלחתי להעביר איזו עמדה בתוך
כל המילים הללו

 

[איש היגון]

הצלחת, וכתבת יפה, ואני אוסיף

הרבה פעמים השומן מונע מאיתנו לחשוף את עצמנו האמיתי וברגע שהמחסום המלאכותי הזה מוסר, רבדים מסוימים באישיות יוצאים החוצה.

אצלי לפחות הרגשתי כאילו אני ממש על רכבת הרים - לפחות בתחילת ואמצע התהליך. עכשיו, שנה אחרי שהתהליך הגיע לשיאו, אני מרגיש שהתייצבתי והתמתנתי.

 

[ליבי3617]

"להיות אני"

מושג יפה מאד.
ואולי ההרזיה גורמת לנו באמת להסתכל בתוך האני שהיה עד עכשיו ולנסות להבין את האני האמיתי.

אני מסתכלת על התהליך שלי.
אף פעם לא הייתי ה"מאמינה הקונבנציונלית". לא ידעתי לשים אצבע למה. פשוט ככה..
האמנתי בדרכי שלי. אמרתי תמיד שאני יותר רוחנית מאשר דתית.
פעם אמר לי יורם בינור את המשפט הבא: "בערבית אומרים: הדת שלי היא המצפון שלי" ואת המשפט הזה לקחתי לחיים.
גדלתי בעולם החרדי, עברתי במבשלת "בית יעקב" והחלטתי את ההחלטות שלי.

אם היה ספר שטלטל אותי ברמות שלא הכרתי, זה לא היה התנ"ך אלא "התקדשות" של אליזבת הייך. זה ו"ילדי האינדיגו".

ויחד עם זה אני כל הזמן מופתעת בתהליכים שזכיתי ושיתפו אותי האנשים שהכרתי ועברו את תהליך ההרזיה.
כל פעם כזו, שאני מגלה מישהו שעובר תהליך של "יציאה" כזו - זה מקסים אותי.

את הבגידות והגירושין עוד אפשר להבין. לפני כמה זמן סיפרה לי מישהי על חברה משותפת שהחליטה להתגרש (גם היא מנותחת). אחרי הרבה מאד שנים וילדים גדולים. אפשר להבין שאולי פתאום היא חושבת שהתפשרה. הכרתי לא מעט כאלה..
למרות זאת לצאת מתוך עצמך זו יציאת מצרים אחרת לחלוטין. היא באה מעומק הלב ממש.
ככה נראה לי לפחות.