הציבור מודאג מפשיטת הרגל הבטחונית
של הממשלה. הציבור לא מתנגד לנסיגה עצמה, אלא חרד מהתערערות חמורה במצב הביטחון. הסיבה: הנסיגה לא מלווה בצעדים מדיניים-בטחוניים המתחייבים מהמצב. יש נסיגה מהשטחים אך אין התנתקות מהפלסטינים: החשמל, הדלק, המים, הסחורות, הכספים - הכל ממשיך לזרום כאילו אין מחר. המעברים פתוחים לא רק לסחורות, אלא גם לפועלים, סוחרים ומחבלים. פרס ממשיך לרקום תוכניות סהרוריות על 'אזורי סחר חופשי' 'ממזרח לג'נין' וזאת למרות הכישלון המוחלט של 'אזור הסחר החופשי' בארז והדם הרב שנשפך שם. הוא ממשיך בניסיונותיו השערורייתיים לסבך ולערבב אותנו עד סוף ימינו עם 'פלסטין'. חוץ מזה הציבור רואה את אוזלת ידה של הממשלה בשאלות הביטחון: את הפקרת שדרות לירי קסאמים בלתי פוסק, את הקשקשנות הבלתי-פוסקת ואיומי הסרק של אולמרט, לבני ופרץ המחפים על אוזלת היד של הממשלה מול הטרור הערבי, את חדירת איראן ואל-קעידה לשטחים. הציבור רואה שהממשלה בכלל לא רוצה להילחם ברצינות בטרור ומה שהיא עושה זה כיסוי תחת וירי חסר ערך לכל הכיוונים שממנו נפגעים בעיקר חפים מפשע, נשים הרות וילדים קטנים שאין להם לאן לברוח, בעוד ראשי הטרור צוחקים עלינו במלוא הפה מדמשק ועד רפיח ונהנים מהחסינות שחדלי האישים בצמרת השלטון שלנו העניקו להם. אפילו החיסול של סמהדנה היה מיקרי לגמרי ולא פרי מדיניות ומבצע מתוכנן. ההתמרמרות עדיין לא לבשה ממדים של מחאה המונית, אבל אין ספק שזה יבוא ככל שהכשלונות הבטחוניים של ממשלת אולמרט יהפכו לכואבים יותר.