אגב פיטר ג'נר - אפשר לשמוע תוכנית
עליו ב-BBC. זוהי תוכנית בסדרה על Starmakers and Svengalis, היינו מנהלים ומפיקים 'אגדתיים'. למעוניינים, גשו לאתר של רדיו ה-BBC www.bbc.co.uk/radio בחרו את "רדיו 6" פיתחו את ה-radio player שלהם. בחרו בתכנית 6 Music Plays It Again Overnight ושם בחרו בתכנית של יום ראשון - SUN. התוכנית מתחילה עם השיר See Emily Play. אני מניחה שהתכנית תהיה בארכיון שלהם רק לעוד כמה ימים, עד שתוחלף. טוב, אז לטובת העצלנים, סיכמתי את התכנית: בתכנית, מספר ג'נר על איך הוא פגש לראשונה בפלויד, במקרה, ואיך הוא וידידו אנדרו קינג החליטו להיות המנהלים שלהם, בלי שהיה להם מושג איך לנהל. הוא מדגיש ששניהם רצו להתרחק מהתדמית ואורח החיים של המנהלים מהדור הקודם (לארי פארנס, רוברט סטיגווד), כי שניהם באו מהמעמד הבינוני, והיו בוגרי אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. ניק מייסון מרואיין, ומספר שבשבילו גדולתם של שני המנהלים היתה שהם הפנו את הלהקה לכיוונים חדשים, וראו פוטנציאל בלהקה שהיתה, לדברי מייסון "פשוט גרועה, חובבנית", בתחילת דרכה. הם ראו את הפוטנציאל שמאחורי גרסאות הכיסוי לשירי R&B אמריקאי וחזו את הפסיכדליה. ג'נר מספר איך הם "שידכו" את הפלויד ל"מחתרת" הפסיכדלית. הטרנדיות, ההופעות עם התאורה, הם שהפכו את הפלויד לחזית התנועה, לדבריו. התקליטים היו רק מוצר נלווה, בסצינה. התכנית דנה גם בהעפתו של סיד. ג'נר מספר: [השלושה האחרים] באו אלינו ואמרו לי ולאנדרו "אתם לא מאמינים בנו בלי סיד, נכון?" וענינו "נו, כנראה שלא. אנחנו לא יכולים לראות איך תצליחו בלעדיו, בלי הבחור שכתב את כל השירים שלכם, שר אותם, ניגן גיטרה מובילה והיה חוט השדרה של הלהקה." זו היתה טעות בהערכה שלנו את האופי, והחוזק, של שאר הלהקה - וגם את חשיבות שם הלהקה. גם לא הערכנו נכונה את הבורות של הקהל - כי עבור הקהל, פינק פלויד היתה להקה, שם המותג "פינק פלויד". כך שגם אם האיש העיקרי כבר לא היה שם, אם האחרים מגיעים להופעה, תחת השם הזה, ונותנים משהו סביר, עבור הקהל זה היה עדיין "פינק פלויד". זו היתה טעות קלאסית. קינג וג'נר עברו לנהל את הקריירה של מארק בולאן, שנהיה אחד מכוכבי הפופ האנגליים הגדולים בתחילת שנות השבעים. אבל בולאן התחתן עם מי שהיתה המזכירה (ומנהלת בפועל) של פירמת הניהול של ג'נר וקינג, ג'ון צ'יילד, ולאחר שג'נר וקינג לא ראו בעין יפה את ההתמזמזויות של השניים במשרד - עזב אותם בטריקת דלת. ג'נר וקינג ניהלו גם את Edgar Broughton Band, להקה רדיקלית, ולוקח את האחריות לאי-הצלחתה, עקב היותו יותר מדי היפי. הוא גם ניהל את קווין איירס. איירס מספר על סיבובי הופעות מפרכים, בהם לא הרוויחו כלום. גם איירס וגם האדגרים מספרים איך קינג וג'נר היו אחלה בחורים, אבל לא ממש ידעו איך לנהל. ג'נר מצידו אומר שאיירס לא ממש עבד קשה כדי לקדם את האלבומים שלו. ג'נר היה גם מנהלו של רוי הארפר, והפיק חלק מאלבומיו. הארפר מספר, כמו קודמיו, שג'נר וקינג לא ממש ידעו מה הם עושים: הם פספסו את הפלויד, את בולאן... הם היו צעירים וחובבנים. הם העדיפו לעבוד עם אמנים יוצאי דופן, יצירתיים, אקסצנטריים ואינטליגנטיים יותר מהממוצע. ג'נר מצידו מחמיא מאוד להארפר, אותו הוא מעריך כאמן. הוא מודה שהוא לא שמר על אובייקטיביות, לא שמר מרחק מהאמנים אותם ניהל, ונהיה "מעודדת" שלהם במקום זה, מה שלא היה רעיון טוב, כי הוא לא הצליח לקדם אותם, מבחינה מסחרית. עם עליית הפאנק, גילה ג'נר את איאן דיורי, מאושיות התקופה (זוכרים את Sex and Drugs and Rock'n'roll שלו?). ג'נר טוען שדיורי הצליח כי השירים שלו היו קליטים, לא רועשים כאלו של שאר הפאנק. דיורי היה טיפוס מסובך, וגישתם של ג'נר וקינג לא עזרה: במקום להחזיק אותו קצר, הם טיפחו את האגו שלו, מה שסיבך אותו עוד יותר. השותפות בין ג'נר וקינג התפרקה בתחילת שנות השמונים. ג'נר עבד תקופת מה בצד השני של המתרס, עבור אחת מחברות התקליטים, ואז חזר לניהול, עם האנק וואנגפורד, זמר "קאנטרי" אנגלי ודמות צבעונית בפני עצמה (אגב, הוא חבר וותיק של הפלוידים. הוא היה יחד עם חברי הלהקה וחברותיהם, בחופשה הכפויה שלהם בפורמנטרה, באוגוסט 1967). וונגפורד מתאר את היחסים ביניהם כיחסים בין אב ובנו, עם ג'נר בתור האב, אף כי וונגפורד גדול מג'נר בשנה. וונגפורד גם מתאר את ג'נר כמי שיש לו טעם אקסצנטרי, ביזארי. באותה תקופה, גילה ג'נר את בילי בראג, מעין סינגר-סונגרייטר מחאתי שצמח מתוך הפוסט-פאנק האנגלי. (באותם ימים, בתחילת שנות השמונים, ניבאו לו עיתוני המוסיקה עתיד גדול. העתיד הזה לא התגשם, ובראג נשאר בשוליים, למרות הערכה כלפיו). ג'נר מאוד התלהב מבראג, אותו ראה כ"טרובדור מחאה" שישלהב את ההמונים, בניגוד לפופ-המצעדים של דוראן דוראן, וזאת בתקופה בה אנגליה עברה משברים חברתיים חמורים. בסה"כ התכנית מתארת את ג'נר כבחור טוב-לב, עם כוונות טובות, שנשאר בתחום ניהול האמנים אף כי היה יכול לבחור בכל קריירה אחרת: מדען, פוליטיקאי, מרצה (הוא היה מרצה לסוציולוגיה באמת) או כל דבר אחר. הוא בחר בדרך הזו מתוך אהבת האמנות ורצון לשנות את החברה, לא מתוך רצון להתעשר, ואף כי עד היום הוא לא ממש יודע כיצד לקדם את האמנים שהוא מנהל, הם נהנים מחברתו והוא, מצידו, הביא לנו כמה שמות אקסצטנריים ויצירתיים. פינק פלויד, למשל.
