סרטים שמתחילים מחדש

[רקאסה]

סרטים שמתחילים מחדש

שבת אחהצ. התכרבלתי בשמיכה, סרט בוידאו. רוקדת בחשכה. בזמנו, שמעתי על הסרט, קראתי את הספור, רציתי לראות, איך שהוא לא יצא. היום הייתי לגמרי אוטיסטית. אילו הייתי זוכרת קצת יותר, הייתי דוחה את הצפיה ליום יותר חזק, עם יותר כוחות. (נועה....שמחה שהסבטקסט שלי נשמע טוב. אבל הוא רק עושה את עצמו). הסרט מדהים, רק מקווה שלא אתעורר מחר בבוקר ואבין שעשו עלי מניפולציה רגשית. (משהו כמו לשבור את הגלים). כל הזמן חשבתי "להתחיל מחדש" כי החיים לא נותנים לביורק, שמתגלה כשחקנית נפלאה, להתחיל מחדש. וכמובן, ההזדהות שלי עם זו שרוקדת בלב שהגוף כבר לא יכול. מה אתם עשיתם השבת?

 

[עלמה עלמה]

נשמע ששווה לראות (בוכים?)

השבת שלי עברה על תקן קצינת תרבות משולבת בפראייר טורס (שנועה תפרשן?). השילוב של שניים שכבר יש להם חיים משלהם אבל עוד תלויים בשרותי יישום הורִיִים לא איפשר לנו אפילו להשתלב בהזמנה מפתה של "על האש". לפחות ישנתי קצת בצהריים.

 

[ש פ ר ד]

רוגבי

אליפות העולם.צפיה בבית של דרום אפריקאים בהרצליה.מנומסים ומחונכים להחריד. ארוחת צהרים בכפר ערבי{לא משהו} התעלסות אכזרית באוטו צפוף. ספר על הכרמל. רוח קרה בבית ינאי-עת חושך. קפה. עיר. פאתי שבוע חדש. ש.

 

[פילאטוס]

ילד נולד.

בוקר (נו, לפני צהריים). בדיוק עבדתי על משהו, הטלוויזיה ריצדה מהצד את "סוסעץ" של יקי יושע (נדמה לי), ופתאום שמעתי מהמסך, "קרא לו עמינדב". ובבת אחת חשבתי, זה השם שניתן לו. זוג חברים קרובים כבר כמעט חצו את התשיעי, ובערך פעם ביומיים מתנהלים פה דיונים סוערים על השם שניתן ליילוד, ושום דבר לא הסתדר להם. בלי סוף אפשר לדבר בעניין הזה של בחירת השם. אולי הוא יהיה תם ומלאכי כמו אריאל, אולי דווקא בא לנו שהוא יהיה ערס אינטלקטואלי ונקרא לו ניסו, אולי נקרא לו נור ונעשה אותו סמל לדו-קיום, אולי אורי, שיהיה משורר, אולי (וכאן אני נכנסתי) בא לנו על איש מגודל שיער ומחולל מהפכות כמו אבשלום, אולי (וכאן דיבר האבא) נארגן לנו איזה אנטיפת דעתן ונקרא לו אסא, בקיצור, בדיוק כשמתנסח לי בראש נאום היפהפייה הנרדמת, כלומר איך שם הוא סוג של ברכה, ואיך נדב הוא ה-ברכה האולטימטיבית למי שעוד לא נולד, ואני כבר מחייגת את המספר שלהם, דפיקות עליזות בדלת. האב המיועד בפתח, בדיוק אני מסבירה לו בהתרגשות את נס צירוף המקרים, ומסתבר שהוא בא לבשר לי שהילד נולד, שלושה ק"ג ושלוש מאות שבעים וחמישה גרם (מעולם לא הבנתי את הפרט הבלתי נמנע הזה), ליולדת שלום, חיבוקים, קולולולו, תוך שעה הבית כבר מפוצץ אנשים, מישהו אפילו מביא סיר ענק של טריט (חמין גרוזיני או משהו של אורז ועוף עם עגבניות ובהר), והשם נדב נפסל, למגינת לבי, על סעיף העיתונאי (שרגאי) ובנו של העורך-דין המתנחל (העצני) ועוד כמה נדבים שהאבא לא ממש מת עליהם. באסה. בינתיים נשארנו עם אורי; האבא דוגל בטיפוח המיינסטרימיות אצל צאצאיו ("יש לו די והותר דודים אקסטרימיים, לא?", הוא מקטר ומקיף את השולחן במבט מאשים). זהו. ועוד מעט השבת מתחלפת.

 

[noa128]

אוי איזה חיוך הבאת לי עכשיו..../images/Emo13.gif

אחרי יום מעייף ועצבובי משהו. אין התחלה יותר רעננה ומופלאה מילד שנולד. אין. עשה לי מין כזה דיגדוג מחייך. מאז שנולד הראשון שלי ועד היום בכל פעם שאני רואה סצינת לידה בטלויזיה, נפתח לי מעיין הדמעות. אז קודמקול הכמה גרמים בדיוק הם נולדים משמעותיים, בעיקר לאמא - אצלי הם נולדו 3.450, 3.470 ו- 2.900 (נולד הכי קטן - התפתח הכי יפה ועוד היד נטויה..). אזכור את זה תמיד ואצל שני הקטנים גם את ציץ השיער הראשון על ראשם (דאגתי למראה מכוונת היטב לכל אורך הלידה, וביחד עם אפידורל זו הייתה חויה מ ד ה י מ ה - לראות אותם מגיחים לאויר העולם מהשערה הראשונה ועד שהונחו עליי) ואני זוכרת את רגע לידתם ואת השעה המדוייקת ואת דמעות האושר של שנינו כאילו זה היה לפני שנייה וחצי, ושיט. שוב דמעות. שם לילד זה דבר כל כך חשוב בעיניי. אצלי לכל השמות יש משמעויות מכאן ועד מחרתיים בערך. משמעויות לי, שקיבלו פנים ואופי עם הזמן. לבתי קראתי בשם גיבורה תנ"כית ושמה הוא התגלמות הנשיות בעיניי. (מי שרוצה לנחש מוזמן). נדב שם מופלא בעיניי, גם אבשלום - למרות שלשמות ארוכים יש לדעתי נטייה לסבך לילדים את החיים בהתעקשות על השם המלא ולא מיני קיצורים איומים - אבשלום=אבי, עמינדב=עמי. מהסיבה הזו גם לא קראתי לילדתי רות על שם סבתה, כדי שלא תצא בסוף רותי רחמנא ליצללן. לגבי פראייר-טורס יקירתי - הלוואי עליי היום - ב-12 בצהריים הוזעק האיש שלי להגיע במיידי לאולפני החדשות בגלל הפיגוע בתורכיה, הלך האיש (וטרם שב) ואיתו האוטו, ואני נותרתי כאן עם כל הילדים המשועממים, האורחים שהקדימו בואם במיוחד כדי לפגוש אותו וכמובן שלא עזר להם כי הוא כבר לא היה כאן כשהגיעו, והשתיים וחצי סיגריות שנותרו לי עד מחר - אין אוטו אין סיגריות. בייאושי כי רב שלחתי את הילדים החוצה לראות אם הבשילו הפירות על העצים, והם חזרו לי עם איזה 3 קילו אשכוליות (מה עושים עם כל כך הרבה אשכוליות? כבר יש לי 3 סוגי ריבות במקרר שאף אחד לא אוכל..) ובהמשך הערב החליטו שנורא קטעים לזרוק אשכוליות אחד על השני ובסלון המסודר לכבוד האורחים גם יש הכי הרבה מקום, אז מה אם אמא בטווח האש? ... סרטים של התחלה? וואלה רעיון. מחר אני פותחת עץ סרטים של התחלה, חכו עם זה, טוב? את הסרט ההוא שאמרת חיוך, אני בהחלט אזכור לי - תספרי קצת עליו? ומצטרפת לשאלת עלמה - בוכים? מחר עוד יום. ראשון, לא? (אצל מובטלים כל יום דומה למשנהו, ואצל אמהות מובטלות יום ראשון הוא דוקא יום מבורך...)

נועה.

 

[ש פ ר ד]

תם ומלאכי??

חה.

 

[noa128]

אולי לאמא שלך זה היה נראה כך

פעם. אצלי זה אף פעם לא התקשר למשמעות המקראית (המלאך אריאל), להיפך - ואם היית מכיר את ה'מלאך' שלי שמסתובב עם השם הזה בעולם - היית מבין ש'מלאך חבלה' מתאים לו הרבה יותר...

 

[ש פ ר ד]

הלו!!!!הרסת אותי מצחוק...

המלאך אריאל???? צא ולמד.משמעות השם בתנך. ירושלים.ספר ישעיה פרק כז או כח {לא זוכר בדיוק}:"הוי אריאל אריאל קיריה חנה בה דוד" עמוד בבית המקדש:שלמה המלך בונה את בית המקדש ושם הכתוב קורא לאחד מעמודי הכניסה בשם הזה. ועוד שם כינוי לבית השכינה גם בספר דברי הימים. ש.

 

[datnyc]

לא מדוייק

אכן שלמה המלך קרא לעמודי בית המקדש בשמות, אבל בשמות של מלאכים אריאל אכן מלאך ודווקא אחד החשובים שבהם הוא היה הממונה על התבל, צבא השמיים והשאול ועוד מתפקידיו היה להפעיל את השמש הירח והכוכבים,

 

[ש פ ר ד]

כובע אחד

אכלתי כרגע.הצדק עימך.ורזי המרכבה אכן ניסתרים ממני. ערב טוב. שפרד

 

[פילאטוס]

שמות

מתי בדיוק קורה הרגע הזה ששם נדבק לאדם, הופך למזוהה איתו לגמרי? האריאל החי שאני מכירה הוא באמת תם. "מלאכי" לא אומר לי הרבה, אבל הוא גבוה וגמלוני, הגפיים שלו תמיד מסתבכות זו בזו (בטח גפיים זה זכר, אין לי כוח לבדוק, אבל כרגע הם מתאימים לי בנקבה, ברשותכם), והוא חיוור וכבד פה ולא יודע להגיד לא, ויש לו רעמה חלקלקה מצחיקה, פאראפוסטית, שמלטפת צוואר ענוג ונשי. איכשהו כל החבורה הזאת מכירה את האריאל הזה, והנה כבר אין שם בנפרד, אלא שםדמות. אפילו שם וירטואלי, כשחושבים על זה, נהיה מזוהה פיסית כמעט. אני אומרת "שפרד" וישר רואה מישהו, אפילו שפת גוף. בילי, חיוכית (עוד לא הצלחתי לטעום את הרקאסה לעומק), גריפון, עלמה, ללי, פרפרית. אולי שמות הם בכלל המלים הכי טעונות שיש. מצחיק, כשעלה השם "אסא" למשך שבוע, אמרתי, "אם הוא יהיה אסא אני אצטרך ללמוד לאהוב אותו עוד לפני שהוא יהיה מישהו בכלל", ועוד כמה חברים הצטרפו להרגשה הזאת. אני מכירה אשה אחת, חיה כבר ארבעים שנה כמעט, שעדיין משתהה רגע כשקוראים לה בשמה. עד כדי כך הוא זר לה. ואצלי, נדמה לי שהשם ה"אמיתי" שלי הוא הדבר היחיד שאני חיה איתו בשלום, אפילו באהבה (ולחשוב שכמעט קראו לי "חביבה", על שם סבתא. עם שווא בחי"ת, גיזס).

 

[noa128]

החיבור הזה - של שם+דמות

או שם+זיכרון, הוא חי ומוחשי לפעמים כמו ריח=סיטואציה. וממה שראיתי זה גם מה שהופך את העניין הזה של בחירת שם לילד שלך להליך כל כך בעייתי - האסוסיאציה עם השם היא לפעמים בלתי נפרדת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת

, ולא יעזור בית דין - אם יש שם שמחובר בזיכרון לאיזה מישהו/י בלתי נסבלים - אין מצב שילד שלי ישא אותו כל חייו... אני למשל מתכווצת כשקוראים לי בשמי. ואומרים שזה שם נורא יפה. עניין של הרגל אני מניחה, במשך שנים קראו לי בשמי רק כשכעסו עליי, בעיקר בשנות נישואיי - החברים שלנו היו תמיד צוחקים עלינו שגם בקריזות הכי גדולות שלנו אחד על השני ובשיא המריבות המשכנו לפנות אחד לשני ב-"מאמי !!!..

" - אפילו קיבלנו פעם זוג מגבות לאיזה בית חדש - על אחת היה כתוב "מאמי" ועל השנייה "ומאמי"... אולי זו הסיבה שמרגיש לי כל כך נוח בתחפושת ה'נועה', וגם מקרב חבריי וחברותיי מכאן שמכירים את שמי, אין לי בעייה להיקרא 'נועה' בשיחות בע"פ... עם השנים פשוט קיבלתי את זה ודי, ועם מי שהיה לי נוח ביקשתי לפנות אליי בשם אחר, שם חיבה אם היה או סתם לא בשם - היה לי פעם בוס שלפי הסיכום איתו היו האורחים במשרד נחנקים כשהייתה נשמעת קריאה" אה.. זאתי.." ואני הייתי קמה וניגשת

 

[noa128]

אפרופו שמות

הנה משהו נחמד שמצאתי בשיטוטיי ברשת. ואנחנו חשבנו של נ ו יש בעיות..

 

[פילאטוס]

תיזהרי מהפון-טרייר הזה, רקאסה ../images/Emo13.gif

הוא מניפולטור רגשות חסר מצפון, הלך עם התפיסה הנוצרית של קורבניות עד מוות מאוד רחוק. אני זוכרת לו לרעה אולם שלם בתיאטרון ירושלים גועה מבכי כאילו היה באידה כינוס של חוזרים בתשובה שגילו את האור (בסוף גם אני בכיתי, אבל בכי רע, של מישהו שלחצו לו על הבלוטות עם פטיש חמש קילו). אין ספק שהוא קוסם אמיתי, אבל בעיני, הוא עושה סרטים כדי להוכיח שליטה מוחלטת ב"שכל הקטן" של הצופים, זה שמתחת לחזה (בגלגול אחר הוא היה יכול להיות דיקטטור מסוכן...).

 

[בּילי בדרכים]

כשבילי סוף סוף יוצאת

אתמול סוף סוף יצאתי אחרי תקופה ארוכה ארוכה של השתבללות. היקום צחק לי בפנים וצירוף מקרים מזעזע גרם לי להיישיר מבט לאמת הערומה והמכוערת שליוותה את כמעט 3 השנים האחרונות של חיי. לכמה רגעים ארוכים חשבתי שאני עומדת ליפול לתהום גדולה ומבעבעת אבל בהחלטה של רגע לקחתי את מושכות חיי בחזרה בידיי. והיום היה היום הראשון של שארית חיי ואחרי כמעט שבועיים של דיכאון שחור משחור, ושלוש שנים של כישוף ודמעות, השמש זרחה ואני שוב חייכתי. לחיי השמחות שבדרך. בילי.

 

[פילאטוס]

לחייך, בילי ../images/Emo185.gif

נשמע כמו צומת רועם מאוד, צירוף המקרים שלך.

 

[בּילי בדרכים]

רועם זה לא מילה

סופר ליגה ז' של רומנים רומנטיים לא היה יוצר מין צומת שכזו - הומה, עמוסה, צלולה ורעה. מיקרוקוסמוס חברתי של כל האלמנטים החולים בחיי. מין רגע כזה שבו לא ניתן להסתיר, לא ניתן לדבוק במניפולציות הקבועות - כל אחד ומה שהוא, כל אחד והבחירות הברורות שעשה. רציתי להקיא, חשבתי שליבי חורג תכף ממקומו, קיללתי את היקום ואת האלות. בסופו של דבר, אחרי שכוך האדרנלין הבנתי שהיקום והאלות עשו לי טובה גדולה מאוד. המסך הוסר, הקוסם מארץ עוץ עמד שם זקן, קטן ופחדן... תמיד חשדתי שאולי הוא כזה אבל הפרומואים שפיזר והפירוטכניקה מסביב עשו את שלהם. פתאום כשכל אחד בין אנשיו, כשהחיים האמיתיים שלי פוגשים בחיים האמיתיים שלו נתקבלה התמונה הברורה ואני לא רוצה איש שמתנהג כך. נשאיר אותו לגברת עוץ החביבה (הו, כמה חביבה, הו כמה ידעתי שהיא תראה לי חביבה, הו, כמה שהוא היה עושה לי בדיוק את אותם הדברים שהוא עושה לה אם היה בא אי פעם). ארזתי את הזכרונות במזוודה גדולה, אנצור אותם לימי זקנתי, היו גם רגעים יפים. עכשיו הלאה. ותודה לכן בנותי היקרות, נורא נעים לדעת שאתן קיימות. הבילי.

 

[פּרפרית]

רעד, חלחלה, פחד.

זה מה שעשו לי הדברים שלך. פףףףףףףף.

 

[בּילי בדרכים]

צר לי יקירתי

אני יכולה לדמיין בקלות רבה מה זה עושה לך. מצד שני לכל קשר יש את הקצב וההתנהלות שלו, אם יש משהו שלימד אותי הסיפור הזה זה שגם אם אתה יודע שמשהו לא טוב עדיין אתה צריך להתאים את פסיעותייך להתנהלותו של הסיפור אחרת זה לא יסגר לעולם. חיבוק?

 

[פּרפרית]

אני יודעת ...

אני יודעת שכל סיפור הוא אחר במהותו... אני יודעת שלכל אחד קצב אחר... אני יודעת שכל אחד "מחלים" בדרך שלו... אני יודעת שמתישהו אצטרך לנחות.... אני יודעת.... הרבה דברים אני יודעת על המערכת הזאת! אבל, ההתחברות שלי לסיפור שלך כל פעם מזעזעת אותי מחדש ברצון לחוסר אמונה מוחלט שאת בעצם עוברת בהווה את אשר אני אחווה בעתיד. כן בהחלט זקוקה לחיבוק. תודה.