12 שנים של עבדות, כוח משיכה ועוד ועוד
(2014) Devil's Due
פאונד פוטג'. זוג אמריקני חוזר מחופשה באסיה, הבחורה מגלה שהיא בהריון ואירועים מוזרים ומצמררים מתחילים להתרחש.
האמריקנים חולים על החרא של האנטיקרייסט ואני חייב לומר שהסרט ממש עובד. מקווה שהוא יאמיר למעמד ראוי בזמן הקרוב
ויוקרן בהפצה רחבה ולא ישאר יקיר פסטיבלים של אימה בלבד. זה לא 'תינוקה של רוזמרי' אבל לא רחוק מכך.
10/7
(2013) כוח המשיכה Gravity
האירוע המדובר של השנה מתנתק בקלילות מחבלי התסריט ומוצא אחיזה בטכניקות בימוי פורצות דרך, לוקח את
הקולנוע לחלל ולהיפך הכי קרוב שאפשר. אלפונסו קוארון תמיד ידע להבהיל ולמתוח את הציפיות עד הקצה, הפעם
הסתפק בשפה עשירה של עיצוב לפרטי פרטים וזה לבד מרשים. הדמות של בולוק נזקקת שלא לצורך לסימפטיה של
הצופים, הרי היא אבודה אי שם בקוסמוס האינסופי, בטח שנדאג ונרצה בטובתה. כל ניסיונות הריגוש הויזואלי באמת
מרעידים ועוצרי נשימה, לא משהו שאפשר לומר על הרגעים הקטנים המפונים עבור רקע אישי מיותר. סרט עם אפשרויות
בלתי מוגבלות של אקסטזה חושית נטולת עומק אנושי.
10/7
(2013) בתוך לואין דייוויס Inside Lleyn Davis
החדש של האחים כהן מתנגן על המסך כשירה צרופה על חייו של אמן פולק בסיקסטיז, השנים בהן הסצינה פרחה וליבלבה.
זה הסרט הכי מרגש ואינטימי של האחים, יש בעשייתו מגע נעים של הומור ושמחת חיים מתוקה-מרירה. יש גם מוזיקה טובה
וחתול חמקמק. אוסקר אייזק, קארי מוליגן (נפלאה ממש) וג'ון גודמן אמונים על שיפור מצב הרוח של המתגעגעים לתקופה בה
צלילים חדשים היו בחיתוליהם. בסופו תמצאו את עצמכם מזמזמים, עושים מיאו ועם פנים מרוחים בחיוך.
10/7
(2013) נברסקה Nebraska
באמת רציתי לאהוב את החדש של אלכסנדר פיין אבל הוא לא איפשר לי. היה בו משהו מאוד זחוח וסתמי, גלים של ריקנות.
יש בדיוק רגע אנושי טהור אחד בסרט, בעוד השאר נסחף לשומקום. התסריט לא מצליח להרחיב את גבולות המצב המתואר
ונשאר יבש. ברוס דרן, הפסקול, הצילום בשחור-לבן והבימוי גורמים לכך שיהיו איכשהו סיבות סבירות לראות סרט מאוד מינורי
וחסר תועלת. לו רק הסרט היה פחות זהיר ומהוסס ויותר שאפתני.
10/4
(2013) 12 שנים של עבדות Years A Slave 12
ככל הנראה, יזכה באוסקר לסרט הטוב, למרות שיש בו חולשות אינספור ועלילה שנעלמת אחרי כשליש. סטיב מקווין הציב
לעצמו רף גבוה אחרי 'רעב' ו'בושה', סרטים מצוינים עם רוח אמנותית מהפנטת וסגנון בימוי חסר פשרות. האלמנטים הללו
נזנחים הפעם לטובת דרמה לא חכמה או מרגשת במיוחד, המערבת במרכזה דמות ראשית אנמית ולא מספיק טובה.
מייקל פאסבנדר הרגיש כאחראי האמיתי על ייצוג הרוע בסרט, עוד תפקיד משובח שלו שהופך הכל להרבה יותר מסתם סביר.
מקווין לא חרג מהגבולות הברורים של הוליווד, בתקווה שזה חד פעמי.
10/6
(2011) אנקת הגבהים Wuthering Heights
אנדראה ארנולד כבר מזמן הוכיחה את כישוריה כבמאית מצוינת בזכות ולא בחסד. 'צרעה' שלה הוא אחד מהסרטים הקצרים
הטובים ביותר שיצא לי לראות ויש לה את 'מחוץ למים' הנהדר ('דרך אדומה' היה בעייתי לי ומעיק מדי, למרות המעלות הטכניות)
והיא סוג של סמל הנשיות בקולנוע הבריטי המודרני. העיבוד שלה לרומן הנודע משחק לפי הכללים שלה, קרי מסך ביחס 4:3
והמון זעם אנושי אצור. ארנולד גורמת לדמויות שלה לסבול והרבה ומעבירה אותן תלאות איומות אבל לא שוכחת להביט פנימה,
לצייר אוטוסטרדה רגשית של ממש ופסיפס עמוק וחתרני, גם במחיר אמנותי לא קל בכלל המערב פגיעה בבע''ח, לשיקולכם.
10/7
(2011) הארטיסט The Artist
איזון זה לא הצד החזק של הסרט, כי 5 דקות ראשונות באמת נפלאות ואז 25 דקות משמימות ואז סיום מערכה ראשונה מבריק,
משם חשבתי שתהיה צבירת תאוצה לעבר משהו באמת מיוחד ולצערי זה לא קרה. חששתי מחנפנות יתר שלו לקהל וזה לא קרה.
בגדול, הנוסטלגיה/שיער היסטוריה/מחווה/קונספט נחמדים ולא רק מתרפקים על העבר. סרט סביר לצפייה, רחוק ממופת כלשהי.
10/5
(2005) השפם La Moustache
סרט צרפתי מקורי מאוד על אדם שמתעורר יום אחד ומחליט לגלח את השפם ולחרדתו מגלה שאישתו והסביבה כלל לא מכירים
בכך שהיה לו אי פעם שפם. סרט חידתי על אבסורד הקיום, לא חושב שהבנתי אותו עד תומו אבל הוא מאוד מעניין ולא רגיל.
למרות שהוא לא אומר משהו קונקרטי או בעל משמעות ויש בו מידה של מוזרות מרתיעה, אפשר לתת לו הזדמנות. ממוצע כזה.
10/5
(1998) סיטקום Sitcom
סרט הביכורים של פרנסואה אוזון על משפחה בורגנית ממש לא נורמלית הוא קומדיה שחורה עם נימה סוריאליסטית ברורה.
לא רע רוב הזמן, עם כמה סצינות מדהימות.
10/6
(1978) ימים ברקיע Days Of Heaven
נדמה שכל סרט של מאליק הוא מופת של עשייה הרמונית. סרט מהפנט על המשבר הכלכלי של 1929 בדמות סיפור קטן
על אח ואחות. השוטים הם בבחינת שלמות קולנועית, גם כשהסיפור לפעמים מאבד מציביונו הרגשי או הנראטיבי.
10/7
(1978) העיניים של לורה מארס Eyes Of Laura Mars
מותחן לא משהו, צפיתי בו בגלל פיי דאנאוויי וטומי לי ג'ונס והם עושים את הסרט.
10/4
(1951) חשמלית ושמה תשוקה A Streetcar Named Desire
הופעות מחשמלות ומלאות תשוקה של מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מאלדן גורמים לסרט של איליה קאזאן לגעת בכוכבים.
המשחק הקיצוני משהו של ויויאן לי קצת הציק לי אבל בגלל שזה היה פועל יוצא של דבקות למחזה אז התיאטרליות מקובלת.
סטלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
10/7
