סתם הרהורים שכאלה

[מיכל@בר]

סתם הרהורים שכאלה

אם שכולה סיפרה לי שהלכה עם חברה טובה שלה לבקר את הבן שלה בבית הקברות הצבאי. מן הידועות היא שבית קברות צבאי מטופח, מגונן (megunan), שלא כמו בית קברות אזרחי בעיר. ולמה בעיר? כי כבר יודעת שבקיבוצים, בישובים קטנים, בתי הקברות מטופחים אף הם. החברה אמרה לה בתום לב: אני שמחה שהוא (הבן) נמצא כאן... ובכלל כשקרה האסון אמרה לה אותה חברה: אני לא יודעת מה את, אבל אני הייתי בשוק כששמעתי את זה... אותה אם שכולה קיבלה את הדברים בסלחנות ובהבנה, ואני הערצתי אותה על הטולרנטיות שגילתה. לא שאני יודעת אם הייתי עונה או אומרת משהו, אבל עובדה היא שהסיפור הזה יושב עלי . ובכלל, sad דיברה על השקט, על השקט של בית הקברות כשהוא ריק מאדם חי ותמיד תמיד, כשאני עוזבת את המקום, יש לי את התחושה הזו שהנה אני משאירה את יורם שם, לבדו, בין אנשים זרים שהוא לא הכיר, מבוגרים ממנו, כאלה שהלכו לעולמם כי הגיע זמנם, מן הטבע... ואולי נחום לב, שבני הזכיר אותו, שנמצא שלושה קברים מיורם (לאורך) וגם שרון שהיתה בת 29, הם הילדים של אותה חלקה, בה נקברים אנשים שחיו חיים מלאים, לפחות לפי מספר השנים...

 

[הלן...אמא של אמיר]

רוצה להתיחס לגבי בית הקברות

לא יודעת איך להסביר, אבל אני לא מרגישה שאמיר שם. אמיר איתי כל הזמן, בכל מקום, בכל שעה, חוץ מאשר בבית קברות. נכון, בהתחלה הרגשתי את כל אותם הדברים שאת מדכירה פה מיכל. אני אפילו נלחמתי שיטעו עץ ליד קברו על מנת שיהיה צל, ושהוא לא יהיה בשמש כל הזמן. והיום, אני מחייכת כאשר אני כותבת את זה. עשיתי דרך ארוכה מאז.

 

[מיכל@בר]

הלן יקירתי.......

אכן, כיברת דרך עשית. אין ספק שאמיר אצלך בלב ולא בשום מקום אחר. גם אני ממעטת ללכת לבקר את יורם שם, כי הוא כאן, בפנים. אבל עד היום, כשאני הולכת מידי פעם תמיד תמיד חוזרת ההרגשה שאני משאירה אותו שם... דבר והיפוכו. כזה הוא הרגש...

 

[עדנה, אמא של אייל]

על אמירות מטופשות ובתי קברות

מכירה את האמירות המטופשות שאחרים אומרים, מתוך חוסר תשומת לב או דווקא מתוך רצון לנחם. ברגע הראשון יש לי איזו תחושה של התקוממות, אך מיד אני חושבת שבטוח גם אני בבלי דעת שגיתי בעבר באמירות וקלישאות. חושבת עוד, שאם האמירות באות מקרובים אלי באמת אז דווקא להם איני רוצה להעיר......לא רוצה שאנשים סביבי יתחילו לחשוב ולחשב מילים ומשפטים כשהם מדברים איתי. רוצה שירגישו נוח להגיד הכל ויתייחסו אלי כרגיל. ובקשר לבית קברות, צודקת הלן. כמעט מיד הבנתי שהילד שלי בכלל לא נמצא שם, הוא נמצא בי ובתוכי. וצבע של אבל? לבן, כחול, אדום, בורדו, שקוף.........ואולי יש צבע אחר שקיים ואין לו בכלל שם. ....אז ממציאה לי: אולי אם זה בן - לבן בת - לבת אם- לאם ואפשר להמשיך.......

 

[מיכל@בר]

צודקת עדנה, שאם מעירים אולי

יתנהגו אחרי כן במשנה זהירות, מה שגם אני לא אוהבת, ולא הייתי רוצה שילכו על ידי על בהונות. ואהבתי את עניין הצבעים

 

[sad]

למיכל היקרה

הרהורים שמעלים בי דמעות את צודקת, פעם אמרתי למישהי שבית הקברות הצבאי הוא המקום הכי יפה בעיר מגורי, הכל פורח, מושקה, שקט. סיפורך על אותה אשה ודבריה לאם מעלים בי דמעות, מה שאנשים צריכים לספוג (ולהגיב בסלחנות) האישה שאמרה זאת מעלה בי רגשות אמביולנטים. מחד נראה לי שהיא אגואיסטית, חסרת טקט ורגישות, נו באמת "מה את הרגשת.."לאמא!!! מצד שני, יש בי רגש של סלחנות ועצב, אנשים לפעמים כל כך לא יודעים מה לעשות, והם באמת לפעמים רוצים להגיד את הדבר הנכון, ולא יודעים שאין כזה דבר. בכל אופן, הערב אמרתי משהו דומה לחברה, שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, מתגרשת, אבל נמצאת בתקופת "אבל" על נישואיה שכשלו. הייתי אצלה, זה הכל חדש וטרי וכואב, ובאו חברים משותפים לזוג, שלא התיחסו אליה מהרגע שזה נודע, והיא, באמת בגבורה, שאמרתי לה שלי אין, היתה אדיבה, קצת צינית, אבל אדיבה לשטויות שהם דיברו . ואחרי שהם הלכו, שאלתי אותה בקול מדוע בסופו של דבר היא צריכה לספוג את דרכם להתנהג, להיות אדיבה וסבלנית, סלחנית ולהמשיך הלאה. כשהיא רוצה להגיד להם שזה נורא מ שהם אמרים, ויותר נוראה התעלמותם. ולמרות שאינני בטוחה שאותה אשה אמרה משהו מתוך רוע, סתם אולי מחוסר טקט, בשורה התחתונה בא לי לצעוק עליה, שהחברה שלה, לא צריכה לעמוד במבני "חוסר הרגישות"" ובסופו של בר להיות בסדר. קראתי שיר של רחל מלמד-איתן (אמא של איתן) שכתבה על רצונה להסיר את המסיכות, להיות "אם שכולה" לא לפי דרישות החברה, לפי השבר הנורא שלה. ולפני סיום , "קוריוז" ציני, חיוך מריר, עד ככמה אנשים אטומים, בעת השבעה בביתנו, ניגשה קרובת משפחה, קרובה מאד (לפחות בקשר הפורמלי-לא בהרגשה), והסבירה לאמי שאתמול הם לא הגיעו כי קיבלו את הספות החדשות, אז הם ישבו "לחגוג אותן". והאשה הזאת היתה דודתי. לילה טוב SAD

 

[sad]

ועוד על בית הקברות

אני כל כך מבינה את הרגשתך, ללכת ולהשאיר, בתקופה ארוכה בה תהיתי מה קורה שם בהעדרנו, בשעות השקטות, החשוכות בגשם? האם הוא נשאר בודד? מה הוא מרגיש? זו באמת תחושה איומה מיכל, להיקרע ממנו כל פעם מחדש? ואי אפשר אחרת ואי אפשר שלא ללכת. לאחר מכן חשבתי מה קורה שם למטה המחשבות האחרונות הבילו לדימיונות איומים ולתחושה שהשקט מפחיד אותי. בתקופות אחרות הרגשתי שלמרות שבית הקברות צבאי כל כך מטופח, אבני הכיתוב, הסטנדרתיות, עם הניסוח הרגיל המוכתב על ידי משרד הביטחון, אינו מתאר ולא כלום מחיינו ומותו. בבית הקברות הצבאי, יש היררכיה, כמו בצבא כך גם בחללים שלו. יש מי שנפל בקרב, יש מי שנפל במילוי תפקידו ויש את מי שנפל בעת שירותו (אנחנו פה) ולבסוף אני חושבת שהתחושות לגבי בית הקברות הן כמובן פנימיות שלנו ומשתנות מאחד לשני הפרחים המטופחית לא עזרו לי במאום. אני לא מגיעה לשם אלא ביום האזכרה, וביום זיכרון, ואינני שהייתי עושה זאת אלמלא הורי. אני מרגישה שם היום ניתוק וחסר תחושה. מן זרות סובבת פרחים ואבנים מתאימות ואין "נכון או לא נכון" ואין דרך שצריך לעבור כל אחד ובית הקברות שלו ממני

 

[מיכל@בר]

אוי sad יקרה, כמה מבינה את ההרגשה

שלך לגבי בית הקברות. לפני כמה ימים החלטתי לבקר את יורם, עמדתי מול המצבה, הסתכלתי על שמו, פרחים ועציצים, וידעתי שהוא לא שם. על יותר מזה, מה קורה שם למטה, אני לא מעזה לחשוב בכלל... וההיררכיה הזאת שאת מדברת עליה, על מדורים מדורים, מי נפל בקרב, מי בעת מילוי תפקידו ומי בשרות הצבאי... מתארת לי מה עובר עליך בקטע הזה... ואצלנו כתוב פשוט: עלם חמודות... אז אולי יש איזה יתרון בבית קברות אזרחי?...

 

[sad]

ועוד ממני...

אני חייבת לספר לך לפעמים אני מחייכת כשאני קוראת לדוגמא את שאלתך אולי יש בכ"ז יתרון.. וחיוך ענק נמרח על שפתי קצת עצוב טיפה מריר אבל חיוך איך למדנו להשאיל את המילים החיוביות לתוך המקום האיום הזה כנראה שאי אפשר אחרת אפשר להשתגע אני שמחה עבורך על יכולתך להסיר את המסכות ולהיות מה שהנך על מורכבותו. ותוהה עם זאת, איך את מתקבלת בין הסובבים? תמיד יש לי תחושה שאנשים רוצים להתרחק מהאבל, לראות את האנשים "ממשיכים" ולפעמים אני מבינה, בתקופות אני רציתי את הורי כמקודם ( אובדן אמי -הרגשית מורכב יותר מכך שלא המשיכה- לכך יש לי הבנה, במיוחד כשאני מביטה בבתי הקטנה ותוהה- איך אפשר?, אבל הסיפור המורכב הוא למותחן ללילה אחר) לי נח עם מסכות למרות שאני כבר פתוחה לספר לאנשים שנכנסים לחיי באופן משמעותי- אבל עד גבול מסוים. זה התחיל בהתעלמות מוחלטת מעין הכחשה בפני העולם ועצמי שקרה לי משהו אח"כ לציניות שהפכה לאומנות, בהשמך עצב גדול שפחדתי להסביר ואז מצאתי את הטיפול, והדרך שלא להפוך ציניות למרירות, ולתת מקום לכל מגוון התחושות במפגש הבין אישי היקר לי מאד (דרך אגב, תרתי משמע..) ולשתף את בן זוגי מדי פעם אבל הרבה פעמים להרגיש, ללא כעס, שאי אפשר ממש להסביר והיום מצאתי אתכם והמחיר הוא שעות השינה..

 

[מיכל@בר]

באמת מוזר למצוא "יתרון" גם בתוך

המצב הבלתי אפשרי הזה... לגבי המסיכות, הן בהחלט הגנו עלי כשהרגשתי שעם מישהואים מסויימים לא אוכל להיות אני, עם העצב, עם הכאב, עם היגון. ולאט לאט הבנתי שאי אפשר לי יותר להיות לא אני. לקח זמן. אבל למדתי את זה. והסרתי אותה, לאט לאט לאט... לגמרי מבינה את התהליך שאת מדברת עליו, מהתעלמות והכחשה, הציניות שאת מדברת עליה והעצב הגדול והיכולת לתת מקום לכל מיגוון התחושות. וחיוך גדול גם אצלי על המחיר של שעות השינה

 

[אחת מהצד]

לקח לי הרבה זמן לעכל את מה שאמרת

על המסכות ותהליך הסרתן. והיכולת לתת מקום לכל מגוון התחושות...אצלי בפנים ועם מישהואים מסויימים. פתאום קלטתי כמה לא היתה אצלי לגיטימציה לתחושות שזוהו כעצב, כאב, יגון. כאילו רק עכשיו כשחוזרת לצחוק ולשמוח יוצא גם הכאב והעצב. החיבור הזה שמעסיק אותי בזמן האחרון. חלק מזה בא מהמקום שצריך "להמשיך להיות אמא". כל כך כאב לקרוא את מה שנכתב למעלה, מהצד של הילדה שמרגישה ש"גם אמא...". מהצד של האמא המחיר כל כך כבד.

 

[מיכל@בר]

כשאת מדברת על המעורב הזה, של

השמחה והצחוק ותחושת הכאב והעצב שיוצאים גם, נראה לי מצד אחד שזה כל כך הומוגני, שלא יכול להיות נפרד. ומצד שני, דווקא יודעת, מנסיון, שאפשר לי להיות שמחה, נקי, נטו, לפרקי זמן, אבל מרגישה שיש איתי עוד משהו שם, שלא מרפה ולא עוזב, אולי כי אני לא מרפה ולא עוזבת... לפעמים יש לי הרגשה שאני בתהליך פרידה. פרידה בלתי אפשרית ואני חושבת שאני לא בדיוק יודעת למה אני מתכוונת כשאני אומרת פרידה. ורציתי לשאול אותך האם בגלל שצריך להמשיך להיות אמא, הרגשת שלתחושות הקשות לא היתה לגיטימציה? החיבור הזה שמעסיק אותך כל כך מעניין, וכל כך מוכר, וכל כך טבעי..

 

[אחת מהצד]

היתה לגיטימציה אבל חלקית

לפחות איך שרואה עכשיו את הדברים. או שזה שוב...תהליך הספירלה של לחזור אל הדברים ממקומות אחרים, עם מטענים אחרים. וכן... מעל לדברים היתה הרגשה שאין מקום לנפילה טוטאלית כי את גם אמא. והילדים צריכים שתשארי אמא שלהם. וכדי להיות אמא אי אפשר להמשיך לחיות רק ברמה הטכנית. כך לפחות היתה הבחירה שלי. במבט לאחור? חושבת שזה היה נכון. לי (רק לי). להתחיל להתעסק עם העצב העמוק, היגון היום ולא אז. כדי שלפחות היום תהיה לי הרגשה שבפינה שלהם עשיתי כל מה שיכולתי. עכשיו אפשר לטפל בפינה שלי עם ראש יותר שקט. פחות רגשות אשמה... אולי זה נשמע נורא (ולא חושבת שזה מה שחשבתי אז. יותר פעלתי מתוך האינסטינקט) אבל האובדן מאלץ אותך לנהל משבר. להגדיר סדרי עדיפויות בהשקעת האנרגיה הנפשית הדלה שנותרת לך. ואי אפשר להתמודד עם הכל בבת אחת. חייבים לפרוס... וכן...משלמים על זה ריבית...

 

[מיכל@בר]

אחת מהצד....... שבכלל לא בצד.....

אני קוראת את מה שאת כותבת, ומשתאה. כשאת כותבת שחשוב היה לך לדעת שאת הפינה שלהם (של הילדים) ריפדת, שעשית כל מה שיכולת, אני לא יכולה שלא לחשוב על ההרגשה של האחיות כאן בפורום שמדברות על התחושות שלהן לגבי האמהות שלהן, שכבר לא אותן אמהות. ואת, יקרה, נראה לי שניחנת לא רק בכוחות ובתעצומות נפש בלתי רגילים, אלא באיזה סוג של אינסטינקט נדיר, שידעת מה נכון לך, איך לדחות את "הנפילה" שלך... ואני חושבת על איך הן מרגישות כשהן קוראות שאפשר (גם אם זה במחיר גבוה או בתשלום ריבית) גם אחרת, וודאי לא כל אחת יכולה להיות אחרת.. המשפט שכתבת: האובדן מאלץ אותך לנהל משבר. להגדיר סדרי עדיפויות בהשקעת האנרגיה הנפשית הדלה שנותרת לך הוא איזה סוג מחשבה נדיר בעומקו, לדעתי. ובכלל, מאחר ויורם היה בני היחיד, לא הייתי צריכה להתמודד עם שכול וכאב של בנים נוספים, ולפעמים כבר קנאתי בעצמי שאני פטורה מזה, כי לא יודעת ואין לי מושג איך הייתי נוהגת. אני אימצתי לי את ההרגשה הזאת מתוך שיחות עם אמהות ואחים שכולים, אבל תמיד מתוך איזו "התנחמות" עצמית שלי, איך אפשר להפוך פספוס לא נורמלי ליתרון גדול. את ראויה ל

גדול גדול..

 

[sad]

וגם ממני חיבוק

עם דמעות בעינים שאפשר גם אחרת, למרות הכאב העצום והמחיר הכבד את סופר וומן-אמא אני בטוחה שילדך מבינים את המחיר אבל גם מודים לך מעומקי העומקים של לבם ולך מיכל הרבה אהבה עצומה וחיבוקים וגם חיוך על היתרונות טוב לשמור על הציניות ששוה לפעמים למילה שפיות. ממני SAD

 

[sad]

לאחת מהצד מהילדה שגם אמה

אני כל כך מעריכה את מה שאת כותבת רציתי להבהיר שאני מאוד מבינה את אובדנה של אמי בחלק הפרטי שלה, הנפרד ממני הנפרד מכל אחד מהמשפחה. זה היה הילד שלה, הבכור, התובנה הזו רק הולכת ונטמעת מאז לידתה של בתי ועדיין... אצלנו לא היה "ניהול משבר" אצלנו היתה התרחקות מוחלטת אחד מהשני משהו שהבהיר לכולם שמדובר באבל אישי פרטי אובדן שאין בו חלק לאחרים ושם היא עד היום לא היה משהו לצידי הסברתי את מה שקרה כפצצה שהושלכה בביתנו, יותר נכון בחדרו, העיפה את כולנו לצדדים ומהמקום זבו כל אחד נחת באותו רע היום של מציאתו, משם התחילו החיים החדשים,והינו רחוקים מדי אחד מהשני היום אני חושבת שזה כנראה אפין אותנו עוד קודם אבל הפך להיות מוקצן עם המוות אין פה אויבים אין פה מנצחים כולנו הפסדנו ולכולנו כואב אני מאחלת לך, אחת מהצד, ולכולנו, את האפשרות לחיות עם הכאב בצורה נסבלת ולהכיר למרות הכל את הצדדים האחרים SAD

 

[מיכל@בר]

ואני נדחפת, למרות שזה לאחת מהצד

וחושבת על הכנות שלך, sad חמודה, על איך זה היה לך בבית, על איך את מבטאה את הכאב שלך שמהול בהבנה כזו, ככזה, שהוא עובר דרך המסך הזה ישר ללב, ומה שנותר לי הוא רק לחבק אותך. ממש.

 

[מיכל@בר]

sad יקרה

מזמינה אותך לדבר על מה שהגדרת קודם מותחן. בכל עת ובכל זמן שיתאים לך.

 

[sad]

תודה, ../images/Emo39.gif

 

[מיכל@בר]

חמודתי...

אני מאמינה שמתאבלים על נישואין שנגמרים, על אהבה שמסתיימת, על פרידה, על כל מיני דברים שכאלה. אולי עניין הפרופורציות שלנו כל כך משתנה, שקשה להבין את סוגי האבל האחרים, למרות שכן מבינים, אבל שונה מעט. הסיפור שלך על הדודה שלך, הספות החדשות, הפיל אותי. סיפור שאי אפשר היה להמציא כמוהו, גם אם היו מתאמצים. עניין המסכות גם הוא נושא לשיחה, ולפעמים אני, אישית, מרגישה שהסרתי אותן לגמרי. אולי פה, אולי שם, עדיין זקוקה למסיכה, אבל גדלתי משהו, ואין לי בה יותר צורך.