סתם הרהורים שכאלה

[אחת מהצד]

להתיידד עם השקט

בדיוק היום חשבתי על השקט הזה. שהוא כל כך שונה. אחר. פעם הוא היה לי שקט עצוב. חונק. כזה שלוקח את כל החשק לחיות. היום הוא שקט אחר. רגוע. שלו שומעת את הציפורים בשקט הזה את רעש המכוניות. כמו שתיקה נעימה. אינטימית. שחלק מהדיבור הוא דרך הלב. כאילו נוסף ללב עוד חדר חדר של שקט

 

[מיכל@בר]

מסכימה איתך כל כך..... שקט רגוע,

שקט אחר מאותו שקט חונק שהורגש פעם. כמה שהיטבת לתאר את זה..... ואולי זה תלוי באיזה מצב רוח את נמצאת שם... אולי...

 

[אחת מהצד]

כן. גם במצב הרוח

אבל גם בעוד משהו. פעם זה היה מרוקן אותי לגמרי. כל ביקור היה סיוט היום קורה לפעמים שנטענת. יוצאת מחוזקת. לפעמים.... ולפעמים לא.. כמו כל דבר....

 

[מיכל@בר]

כמה שונה ביקור אחד מביקור אחר,

גם עניין של תקופה, תקופה פנימית .. פעם יכולתי לשבת שם, לדבר ולספר. בלחש בלחש. היום אני לא מסוגלת להוציא קול, רק משהו בלב, מסתכלת ומסתכלת, מסתכלת גם על הנוף. ושוב, מזדהה איתך, על לצאת פעם מסוייטת ופעם מחוזקת. מוזר איך שזה קורה לאנשים שונים, במקומות שונים....

 

[אחת מהצד]

כן. כי אלו אותם כאבים של הנשמה

הרי הכאב, או החור שבנשמה נשארים. אבל את חוזרת ופוגשת אותם בכל פעם במקום אחר עם קביים של תובנה חדשה ממצב אחר, זוית ראיה. הרגשה. בספירלה של החיים. של תהליכי השינוי שלנו.