סתם כי בא לי לשתף...

[in my own words]

סתם כי בא לי לשתף...

אנחנו באמת כל כך שונים?
הטווח גילאים בינינו אומנם מעל 20 שנים, אבל הדם שלי מורכב מהדם שלכם, תכונות האופי שלי בבסיסן נוצרו מתכונות האופי שלכם. אז למה אנחנו כל כך שונים?
לפעמים אני מרגישה שאני לא מבינה אתכם. לא מתחברת אליכם. המחשבות, הדיעות וההשקפות העולם שלכם כל כך שונים משלי. מצד אחד, זה מוזר לי, כי אנחנו גרים יחד כבר 20 שנה, והחינוך שלי הושפע בעיקר מכם. מצד שני, אני לא רוצה להיות כמוכם. אני לא אוהבת את מי שאתם ומי שחינכתם אותי להיות. אני שונאת את זה. אני מזלזלת בצורה שבה אתם חושבים, בלי כוונה.
לפעמים אני מרגישה שככל שאני אתרחק מכם, ככה הסלידה שלי מכם תפחת. אבל בנתיים, אני קרובה אליכם יותר מתמיד, והסלידה שלי מכם רק מתעצמת.
אני לא יודעת את מי להאשים במצב הזה. אם זה אותי, שאני בת כפויית טובה שלא יודעת מה טוב בשבילה, או שאתם הורים גרועים שרואים רק את עצמכם, ואפילו שנייה מהחיים שלי לא השקעתם בי, הקשבתם לי, ניסיתם להכיר אותי, את האדם שאני.
קל לי להאשים אתכם, אבל הריחוק הזה לא רק בגללכם, אלא גם בגללי. אולי אני שופטת אתכם יותר מידי.

כיפור היום.
אני צריכה לסלוח לכם לפי התורה.
ואני לא יכולה לסלוח.

מה יהיה?

 

[Optimistic Girl]

כל כך מבינה אותך
לסלוח זה לא קל אך זה משחרר את הלב!!!
משחרר אותו מכעס/טינה/שנאה ועוד כל מיני רגשות קשים שמצטברים בתוך הגוף והנפש

כנל האשמות..

אני ממליצה לך לקחת דף ועט ולכתוב כל הדברים הטובים שהם נותנים לך
ותעשי ככה רשימה של 30 דברים לפחות

את יכולה גם למצוא הרצאה של הרב אליהו שירי שנותן כלים לשיפור מערכות יחסים.

כל עוד את חייה איתם, כל מחשבה שלך והרגשות שלך משדרים תדרים כל הזמן
בין אם תדר חיובי או שלילי

כעס והאשמות הם תדרים שליליים... וזה גורם לסיכסוכים איתם

ממליצה לעבוד על הקשר איתם כל עוד את גרה אצלהם.

גם "העבודה" של ביירון קייטי יכולה לעזור בזה!
בהצלחה

 

[in my own words]

לסלוח...

תודה על העצה שלך. אני לא רואה איך אוכל ליישם אותה...
קשה לסלוח לאדם על זה שהוא דפק הרבה מסמרים בקיר, בעוד הוא לא מפסיק לדפוק...

 

[Optimistic Girl]

אז אל תסלחי

פשוט תעזבי תבית וכמה שיותר בשכל
וגם מהר ככל האפשר

*בשכל=לעזוב עם חסכונות למקרה שעד שתמצאי עבודה יהיה לך כסף לשלם לאוכל ושכר דירה.

 

[einat162]

אבל ממש !

 

[FineSilverMan]

האומנם הם כל כך שונים?

אולי אותם מאבקים היו להם עם הוריהם?

למה לא יכולה לסלוח?

משפחה לא בוחרים, נולדים לתוכה.
היא קשר אוטומטי.
כן, לפעמים יש נתקים.
קרובים אבל זרים.
אם זה חשוב, יוצרים קשר, תקשורת.

 

[פיצימציצי]

נשמעת כפוית טובה, כשתגדלי תביני..

כשאת עצמך תהפכי לאם לבטח תביני.

 

[FineSilverMan]

מומלץ ללמוד לשרשר

 

[in my own words]

אני אומנם לא מתיימרת להיות הורה,

ואני לא מכחישה את זה שמהצד זה נשמע שאני כפויית טובה, אבל אני מבינה שמי שלא גדל בבית שלי לא יוכל להבין אותי.
אני אדם שערך היחסים הבין-אישיים הוא הערך החשוב ביותר. זה לא בא לידי ביטוי עם ההורים שלי, אבל כן עם החברים שלי ועם האחים שלי.
גדלתי במשפחה בורגנית, תמיד היה לי מה שרציתי, מבחינה חומרית. מבחינה נפשית לא. ההורים שלי מעולם לא היוו אוזן קשבת עבורי. הם מעולם לא שאלו לשלומי. (למשל איך היה בבדיקה בבי"ח שעשיתי לאחרונה). הם תמיד היו עסוקים בעצמם. משפחה אמיתית גרה ביחד וחווה חוויות משותפות. אצלי בבית לא. מעולם לא היה להוריי פנאי אליי או אל אחיי (ולא בגלל חסך בזמן). מהבחינה הזאת אני משמשת כהורה לאחיי הקטנים.
כך הגענו לסיטואציה שהם לא מכירים אותי.

הערכים שההורים שלי תמיד עודדו אותי לשאוף אליהם הם הצלחה, מצויינות, דורסנות ואנוכיות. בגלל שלא עמדתי ביעדים שהם ציפו ממני לעמוד בהם, היחס שלהם מעליב ודוחה. (למשל ללמוד תואר בהנדסה, בעוד אני הלכתי לכיוון אחר. למשל שיהיה לי חבר אשכנזי, בעוד חבר שלי לא אשכנזי). הם מתנכרים אליי ולא מתייחסים אליי כאל בת, אלא כאל דיירת.
אני מרגישה כל כך לא נוח במקום שבו אני גרה, ולא מסוגלת לקרוא לזה בית. ולצערי כרגע אני נמצאת במקום שאין לי לאן ללכת, אלא רק בעוד כמה חודשים.

 

[FineSilverMan]

לאיזה כיוון הלכת?

 

[in my own words]

עיצוב גרפי

אבל מה זה משנה?

 

[FineSilverMan]

זה בהחלט משנה

הם רצו בשבילך מסלול מקצועי מבטיח יותר מבחינת יוקרה ושכר.
עם כל הכבוד לעיצוב גרפי, כסף רב לא תראי מזה, כנראה.
יש לי חבר עם יד נהדרת, גם במציאות וגם באופן וירטואלי, אבל לאחר שהשלים תואר בבצלאל, המשיך לתכנות, כי שם יש את הכסף.

אני מאמין שהוריך לא רוצים את רעתך. אז הרגשתך שאין לך מקום בביתם, זו הרגשה די קיצונית. ממליץ לך למצוא דרך להשלים איתם.

 

[in my own words]

אני אגיד לך למה זה לא משנה

כי זה לא שאני מתלבטת מה ללמוד, זה שאני טוענת שע"פ השקפת העולם שלי, הורים צריכים לאהוב את הילדים שלהם ללא תנאים, ולא ע"פ ההצלחה שלהם.
לפעמים כוונה לא מספיקה...
יכול להיות שהם רצו שיהיה לי עתיד כלכלי טוב ומבטיח. אבל אם אני אלמד מקצוע שאני לא טובה בו ולא אוהבת אותו, אני לא מבינה איך זה יצור לי עתיד כזה.
מה גם שזו רק דוגמא.

ושוב, זה לא שאנחנו בריב... זו פשוט מציאות שאני חיה בה מאז שאני זוכרת את עצמי

 

[FineSilverMan]

השאלה היא האם את רוצה לשנות אותה

או פשוט להגיע למצב שאת יכולה לעזוב את הבית ואולי לנתק את הקשר כמעט לגמרי איתם...

הכרתי אחת שגדלה בבית חרדי ויצאה בשאלה. הקשר עם הוריה מינימליסטי למדי.

 

[spaysi8]

איזה שטויות

הורים ש"רוצים בשביל ילדיהם", לא באמת רוצים בשביל ילדיהם,
הם בעיקר רוצים שילכו במסלול שנחשב "עילי" או "יוקרתי" ושישמרו על כבוד המשפחה (לא לצאת עם מזרחי? נו באמת, מה זה עוד אם לא "כבוד המשפחה"?)

אני לגמרי מבינה את הקשיים עם ההורים שלך,
לדעת שהם לא תומכים בבחירות שלך, בעיקר שדברים כמו עיצוב זה דברים שלאנשים יש ממש תשוקה לגביהם וקשה שלא תומכים בזה.
קשה גם שאין אוזן קשבת, לי תמיד הייתה ובגיל ההתבגרות לא תמיד השתמשתי, ואכן היה קשה שלא היה למי לפנות ולספר (זה היה אך ורק בגללי, הם רצו וחיכו..)

שולחת חיבוק

 

[Blue Potion]

מסכימה

 

[FineSilverMan]

לא בהכרח כבוד המשפחה

אלא דאגה כנה לכך שלילד תהיה משרה קבועה, ביטחון תעסוקתי, אוכל על השולחן, גג מעל הראש...

 

[Blue Potion]

אבל יש דברים שהם כבר לא דאגה

ויש בין דאגה להתנכרות גבול מאוד דק... ולא כולם יודעים לא לחצות אותו. אני מבינה על מה היא מדברת.

 

[FineSilverMan]

יש לזכור שאנחנו שומעים רק חצי סיפור

אילו ההורים היו באים לפורום ומספרים את הצד שלהם...

גם אצלי במשפחה הדברים לא מושלמים. נכון לעכשיו, אחותי הקטנה ואבי לא מדברים. היא לא מעוניינת. סבא שלי מעוניין שיהיה קשר. לדעתי, כדי שיהיה קשר, צריך רצון הדדי.

 

[spaysi8]

אויש נו,

גם בתור רופא או עורך דין לבנאדם לא בטוח תהיה תעסוקה,
יותר עדיף אם כבר לא לעשות תואר, וללכת לחקלאות או להיות נהג משאית או וואטאבר,
יש יותר ביקוש מברוב התארים..