נקודה למחשבה:
את מתארת כאן שוני באופי בינך לבין ההורים שלך. שוני מאוד עמוק ודרסטי באופי שבאופן כללי, לא היית נעשית חברה של אדם עם אופי כזה כי הוא לא יתאים לך מבחינה רגשית. אצלך היחסים הבין אישיים הכי חשובים, ואצלם פחות. זה משהו שחשוב להבין - בעוד שאצל חברים התשובה הייתה נורא פשוטה - לחפש חברים חדשים ומתאימים, כאן זה בעייתי יותר.
לכן כאן את צריכה קודם *להבין* שזה האופי של ההורים שלך, ולנסות למצוא את הדרך הרגשית והמעשית שלך להתמודד איתו. למשל, לא לבזבז אנרגיה על להיעלב שהם לא שאלו על בית החולים, אלא פשוט להבין שזה מי שהם - ולספר להם וזהו. אני יודע שנורא נורא קל להגיד "לא להיעלב" והרבה יותר קשה רגשית לעשות את זה - אבל בתור התחלה נסי להתחיל עם מודעות לכך.
בנוסף, נקודה נוספת למחשבה - (שלגביה אני כבר לא יודע אם היא נכונה, אבל אני כותב בכל זאת כדי שתחשבי על זה. אם חשבת ופסלת את זה - גם בסדר. העיקר חשבת
):
יש סיכוי שדרך ההתבטאות של ההורים שלך מאוד מאוד שונה משלך. יש אנשים שמאוד קשה להם להתבטא רגשית, והביטוי אצלם הוא בכך שהם מסייעים לך מבחינה חומרית, ומבחינת כל מה שתזדקקי לו. ייתכן שאת מנסה "לקרוא" את ההורים שלך בעזרת כלים שגויים, שמתאימים לך ולא להם.
זה נכון במיוחד ובמיוחד - בגלל שחיית איתם לאורך כל השנים האלה. נוצר אצלך מטען רגשי לא קטן, שסביר להניח ימנע ממך לשים לב בקלות לרמיזות רציניות של דאגה כלפייך. יצא לי כבר לראות את זה. אנשים שעוזרים לך בכל דבר שתצטרך, אבל הם נורא מתקשים לדבר איתך רגשית ואפילו ישכחו את יום ההולדת שלך - כי זה מי שהם, הם מבטאים את האהבה ואת האיכפתיות שלהם איפה שהם מרגישים שזה חשוב להם. לא יודע אם גם ההורים שלך ככה, אני רק רוצה להזכיר לך שבגלל המטענים הנפשיים שאת סוחבת איתך מההתבגרות שלך - יש סיכוי שפספסת בעצמך את העובדה שגם ההורים שלך כאלה וישר החלטת שהם דוחים ומעליבים ורק מספקים צרכים חומריים.
