הניסיון הראשון
הפותח את פרשתנו: ''לך לך מארצך.." לא הבנתיו מילדות. אני יכול להבין שגירוש ישמעאל למדבר, ניסיון הוא. אני יכול בהחלט להבין שלשחוט את יצחק ניסיון ייקרא. אבל להגר לארץ אחרת, ועוד עם הבטחה אלוהית: ''וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְך וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה, בְּרָכָה..'' זה ניסיון גדול?
השאלה הזו מתחדדת יותר עם קריאת סיומה של הפרשה הקודמת, בה אנחנו מכירים את אברהם לראשונה: ''וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שרי כלתו אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וישבו שם''. המקרא מציין בפירוש כי אביו של אברהם מתכוון להגר עם כל משפחתו לארץ כנען, ועושה חניית ביניים בחרן, שם נפטר. אז איזה ניסיון הוא זה, הרי גם אברהם שם פעמיו לכנען ללא שום ציווי אלוהי?
נלענ"ד, כי התשובה מונחת במילות ההמשך:
המקרא מציין שאברהם מגיע עם כל ''הנפש אשר עשו בחרן''. מה זה ''לעשות נפש''? וכי אפשר לעשות בני אדם? חז''ל על סמך המילים ''ואת הנפש עשו בחרן'' טוענים כי אברהם אבינו מתחיל את המהפכה המונותיאיסטית- את הקריאה בשם האל - עוד בחרן, שם הוא רואה הצלחה בתפקידו. שם, סוף סוף הוא מבין את ייעודו. חרן (בגבולות טורקיה של היום) היא מטרופולין של העולם העתיק. עיר אלילית מאוד גדולה ומרכז דתי פגאני. אברהם מצליח לעשות שם "נפשות" והרבה. הוא לא צריך ללכת לשום מקום יותר. כאן הוא יכול להפיץ את דבר האל טוב יותר מכל מקום אחר. בטח יותר מפרובינציה קטנה, עוינת ומושחתת כמו כנען. אלוהים מצווה את אברהם ואומר לו עזוב את ייעודך ו"לך לך.. ", לאברהם יש ספקות, הוא בוודאי שואל את עצמו: 'למה? פה אני עושה את העבודה הכי טוב' אבל הוא לא שואל, הוא מפסיק, כדברי חז''ל לגייר את האנשים ושרה לגייר את הנשים, ומגיע למקום שבו הוא יודע כי מציאותית הוא יכול להשפיע הרבה פחות. אבל זה הניסיון, ללכת נגד ההבנה האנושית, ולדבוק בדבר האל. אפרופו דברי הרמב"ם שהזכרת ודוק.
