עברית כשפת-דיבור בתרגום

[אייתלאדאר]

עברית כשפת-דיבור בתרגום

אני גורר לכאן חלק מדיון בפורום טולקין, השכן הטרי, שמאד מעניין אותי לשמוע דעתם של חובבי-תרגום (או מתרגמים מקצועיים) שאינם בהכרח טולקינאים. בויכוח עירני עם כמה טולקינאים אחרים, העלה עמיתי zarn את הטענה הבאה (לינק להודעתו המלאה - למטה) : "לשון דיבור אין מקומה בספרות, לא בעברית על כל פנים." ועוד הוסיף: "אם עברית תהיה שפה חיה חמש מאות שנה אפשר יהיה לדבר על "לשון דיבור ספרותית". כמות שזה היום זה פסול." האמנם? באופן ספציפי, דיברנו על תרגום אופן-דיבורן של שתי דמויות מתוך "שר הטבעות": אוגלוק האורק, וגולום. אוגלוק הוא מנהיג אורקים, יצור מרושע וזדוני, הכלאה בין אורק לאדם, הרודה בפלוגת האורקים שלו. גולום הוא יצור אומלל, מרושע בעיקרו, זקן לבלי-שיעור ובודד שנים רבות, חשדן ושפל. אה, וכדי לאזן, אומר שמדובר ב"שר הטבעות", אפוס פנטסטי המתאר עלילות-גבורה מנקודת-מבטם של ההוביטים הפשוטים שלקחו בהן חלק. כעת, הנה דוגמה לדיבורו של אוגלוק, באנגלית: "If you´re afraid of the Whiteskins, run! Run! There´s the forest... Off you go!" ובעברית, שתי גירסאות: 1. "אם יראים אתם את לבני-העור, רוצו! מהרו ורוצו! היער שם הוא... שאו רגליכם!" 2. "אם אתם מפחדים מהלבנים, רוצו! רוצו! הנה היער... זוזו כבר!" והנה דוגמה לדיבורו של גולום, באנגלית: "He lied on me, yes he did. I did escape, all by my poor self." ובעברית: 1. "שקר טפל עלי, כן כן. אנוכי נמלטתי, אנוכי הדל." או... 2. "הוא שיקר עלי, כן, זה מה שהוא עשה. אני באמת ברחתי, לגמרי בעצמי." איזו גירסה עדיפה בעיניכם, 1 או 2? האם לנקוט שפה ספרותית, אפילו כשלשון-הדיבור במקור נמוכה או אף קלוקלת ("He lied on me")? או שמא לנקוט לשון-דיבור פשוטה, אפילו שבעברית מקובל להגביה את השפה כשמדובר בספרות? מאד מעניין אותי לשמוע דעות בנושא זה. אגב, מלבד זה אשמח גם לתגובות למאמר שפירסמתי שהחל את כל הפתיל ההוא, אבל זה לא שייך לפתיל הזה - אפשר לעשות זאת בפורום טולקין, או בדוא"ל (כתובתי מופיעה כקישור לשמי בשורה השלישית של המאמר).

 

[Kiru]

שאלה עקרונית מאוד ללא ספק,

והתשובה לה בכלל לא חד משמעית. הבעיה הזו קיימת בצורה מורגשת מאוד כשמנסים לתרגם את טולקין, שאצלו סגנון הדיבור של הדמות בהחלט משקף את האופי, האינטלגנציה ואפילו הגזע שלה. התעלמות מהעובדה הזו, כמו למשל ע"י הקניית סגנון דיבור "גבוה" לכל הדמויות כאחד, בניגוד לסגנון המקורי - יהיה, לכאורה, שינוי של כוונת המשורר (סליחה, הסופר

). יחד עם זאת, יש שיקול נוסף. עברית ואנגלית הן שפות שונות בצורה מהותית, ולא כל משפט יכול "לעבור" בתרגום בצורה מושלמת - אם מבחינה מילולית, ואם (ובעיקר) מבחינה סגנונית; ולכן ניסיון כן ללכת עם הסגנון המקורי ולמצוא מקבילה עברית לכל ביטוי או צורת התנסחות שמוצאים במקור - הוא פשוט לא אפשרי. צריך להיות סלקטיבי; תרגום זה לא מדע מדוייק. לדוגמא, "שאו רגליכם" הוא ממש לא התרגום ל-off you go, אבל "זוזו כבר" פשוט לא נישמע כמו סגנון של ספר. אני הייתי הולך על משהו באמצע: "אם אתם מפחדים מהחיוורים האלה, רוצו, תברחו! הנה היער... קדימה, זוז!". מה שכן, אסור בשום אופן להשתמש בעברית קלוקלת, אפילו אם המקור האנגלי עושה כך. לעברית הקלוקלת פשוט אין את החן הכפרי שיש באנגלית... כשאני קורא עברית קלוקלת, מיד עולה לי בראש איזה פושטק...

בלי שום קשר לטקסט עצמו. זה פשוט לא נישמע טוב, ולא יעזור כלום. אז לסיכום:

ללכת עם הסגנון - כן, אבל לא בכל מחיר. הדבר הכי חשוב הוא להשאיר את המשפט המתורגם קריא, קולח ונאמן לסגנון המקובל - אפילו במחיר איבוד משהו בתרגום.

עברית קלוקלת - פשוט לא. ובקשר למאמר שלך, אני קורא אותו עכשיו

 

[Radagast The Brown]

עברית קלוקלת - אמצעי

ואם המסר שאני רוצה ליצור לך בראש זה הסלידה שאתה חש מאותו הפושטק, אני לא אהסס להשתמש בעברית הקלוקלת. לדעתי, יש לקלוקל פה ושם את המשפטים שהאורקים אומרים. זה בהחלט מעביר את המסר.

 

[Radagast The Brown]

עברית קלוקלת - אמצעי

ואם המסר שאני רוצה ליצור לך בראש זה הסלידה שאתה חש מאותו הפושטק, אני לא אהסס להשתמש בעברית הקלוקלת. לדעתי, יש לקלוקל פה ושם את המשפטים שהאורקים אומרים. זה בהחלט מעביר את המסר.

 

[בואי]

דעתי לעניין שפה נאותה בכתיבה

העברית כמו שפות אחרות יש בה רבדים רבים. בנוסף לכך, קיימים בשפה באופן טבעי תהליכים של שיבוש והטמעה וכך השפה יוצקת את עצמה לתוך עצמה פעם אחר פעם, משתכללת ומתאימה את עצמה לדור החדש. בדור שלנו, אולי אף יותר מאשר בדורות הקודמים אנו משתמשים בסגנונות שונים של שפה בתוך משפט אחד, מערבים מילים מקראיות, הטיות לשוניות תלמודיות יחד עם סלנג ומילים לועזיות. הנוהג הזה היה קיים גם קודם (כותבי ספרי התנ"ך היו חשופים לאשורית ולארמית, אנשי תקופת התלמוד היו חשופים ליוונית, אנשי ימי הביניים היו חשופים למכלול השפות האירופיות ובעיקר לצרפתית וספרדית, וכו´ - העברית צברה הרבה השפעות. יתכן שבאותם דורות זה היה ה"סלנג"). בכתיבה בדרך כלל נזהרים יותר ומשתדלים לכתוב בשפה קצת גבוהה יותר, אם כי יש ז´אנרים שמעדיפים במפגיע כתיבה "נמוכה". השאלה מהי כתיבה "גבוהה" ומהי כתיבה "נמוכה" היא שאלה שיש בה צד סובייקטיבי חזק - פרטי וציבורי. האם הסופרים המרכזיים כגון א"ב יהושע כותבים כתיבה "גבוהה"? - לדעתי כן, אולם לדעת הסופר גנסין ז"ל ובני דורו - אולי לא. האם, כאשר סופר מאפיין דמות "עממית" עליו לשים בפיה מילים שאין היא מסוגלת להוציא מגרונה? - אני מנסה לאמר שבעצם לפעמים הסיפור והעלילה דורשים שימוש ברבדים שונים של שפה (במחזאות בוודאי, אך גם בסיפורת) ושהקביעה האם כתיבה היא "גבוהה" או "נמוכה" נמדדת על ידי פרמטרים סובייקטיבים: הכל בעיני הקורא שהוא בן זמנו של המחבר. אין בידינו שום דרך לקבוע היום האם בתנ"ך יש "סלנג" או לא. גם לא ניתן להעריך האם אז הכתיבה שיקפה את דרך הדיבור (בשפות קדומות עשויה להיות הפרדה ממשית בין דיבור לכתיבה, למשל בערבית). מצבה של העברית היום מושפע מאוד מהעובדה שהפכה במאה השנים האחרונות משפה כתובה בלבד לשפת דיבור. בהכרח, השגיאות שנוצרות בדיבור (לצרכי נוחות, לצרכי הבעה וכו´) מוטמעות בשפה הכתובה ומשפיעות עליה. מה המידה הנכונה? זו מלאכתו של הסופר הנבון. המשך יבוא

 

[בואי]

לעניין התרגום

טולקין כתב ממילא בשפה ארכאית משהו, ובכוונה תחילה, על כן יש לדעתי להצמד לכוונת המקור ולסגנונו ולעקוב אחריו. עם זאת, ברצוני להסב את תשומת ליבך שיש איזה כשל בדרך שבה אתה מביא את הדברים בפנינו. אתה מאפשר לבחור כאן בין שתי אופציות כביכול רק הן קימות. הרי ניתן לתרגם בדרך ממצעת, ששומרת על הסגנון המעט ארכאי ומצד שני אינה מכבידה על הקורא בן זמננו. אגב, בתרגום של סופר כטולקין לעיתים עדיף לותר על מילה או להוסיף מילת קישור על מנת לשמר את המשקל והנופך. הצעותי: 1. [אגב, מקובל עלי התרגום ה-1 שהצעת כאן, ובכל זאת:] "אם חוששים אתם מלבני - העור, רוצו! רוצו (מודגש)! הנה היער... הזדרזו!". התרגום השני שהצעת כאן אינו סביר ומזכיר יותר טקסט של קומיקס לילדים על פי טולקין שנכתב בפשטנות יתר ושאין בו שום ניחוח מטולקין המקורי. 2. דמותו של גולום מדברת במקצב שירי ובמשפטים קצרים ועל כן על התרגום לשמור על האלמנטים האלה. שפתו של גולום במקור מעורבת ומכילה אלמנטים "נמוכים" ו"גבוהים" כאחד על כן גם בתרום יש לשמור על איזון. נדמה לי שנכון להשתמש במילה "אנוכי", שהיא "חזקה" יותר מ"אני" וגם מתאימה לדמותו המכונסת והאגוצנטרית של גולום. ההצעה שלי: "הוא שיקר לי, כן, זאת עשה הוא. (ו)אנוכי נמלטתי, בעצמי, הוד מסכנותי".

 

[בואי]

ובמחשבה נוספת

אולי במקום "הזדרזו" אפשר "הסתלקו!"

 

[Y. Welis]

נוסף למקור הארכאי, הייתי מציין

´אילוץ על´, אם לשאול את המונח שטבע לוטם ב´אחרית´ שלו, והוא ´פנטסיה אפית גבוהה´ (high fantasy כפי שטולקין מכנה זאת, או high romance): זהו הצורך להעביר אווירה של עתיקות בכל מילה, ולשדר קונוטציות נושנות ו´מיתיות´, ששאובות בהכרח ממקורות העברית. לכן elfsone היא ´צור בני לילית´, heathens הם ´ערלים´, ובני נומינור השחורים, שהשתעבדו לסאורון והיו לאויבהם המרים של בני המערב (אחד מהם היה אחד מתשעת הנאזגול) הם ´המשומדים´. כל הנמכה של הרושם הזה תפגע ברושם המוגבה של הז´אנר, ותנמיך אותו לדרגתם של אינספור החיקויים שנעשו לטולקין. זהו ספר ´מקודש´ מהבחינה הזו, כי הוא פתח את הז´אנר הזה; משום כך הוא ראוי להיות מוגבה מעל כולם. ולמרות כל זאת, כפי שאיתיל ציינה, התרגום המופלא הזה עדיין קריא ושוטף ומשכנע כיצירה העומדת בפני עצמה.

 

[אייתלאדאר]

תרגום פרשני מול תרגום פשטני

שוב חזרנו לאותו נושא, כנראה. האם תמיד יש לתרגם (סיפורת) תרגום פרשני? אני, אגב, לא סבור שהיפוכו של "תרגום פרשני" הוא "תרגום מילולי", כפי שאתה גורס. נכון יותר יהיה לקרוא לו "תרגום פשטני", על משקל פירוש המקרא על-דרך הפשט, בניגוד לדרש. אני מניח שיש ספרים שעדיף לתרגמם תרגום פרשני: ספרים שמרובים בהם משחקי-המלים, ספרים המדברים במטאפורות שאולי זרות לעברית... אבל מה רע בתרגום פשטני? דווקא כשמדובר בספר "מקודש" כמו "שר הטבעות", תרגום פרשני עלול להזיק: הוא תמיד יטה את הספר לכיוון מסוים. כמו, למשל, התרגומים לאנגלית (שמא גם ללטינית?) של התנ"ך, עם כל הרמיזות לישו שהם ראו לנכון "לשתול" שם. מדוע לא לתרגם על-דרך הפשט, להשאיר את הספר מעוגן עד כמה שאפשר באסוסיאציות התרבותיות המקוריות שלו, ולהותיר את הפרשנות בידי הקורא העברי? שוב, איני מתייחס דווקא לתרגום לבנית או לשינויי לוטם, אלא לעיקרון. כל תרגום יש בו משום גריעה מהמקור, ומשום פרשנות. אם המתרגם אינו יכול להיות בטוח שפרשנותו היא-היא כוונת המשורר (הסופר), ובעצם אפילו אם יכול להיות בטוח, מדוע לדעתך עליו להעז בכל-זאת ולשתול את פרשנותו-שלו בתרגום? מדוע לא ייתן לקורא את התמונה המקורית, ככל האפשר?

 

[Y. Welis]

פרשנות אומנותית היא הכרחית כדי

להעביר את האומנות שבמקור, או ליתר דיוק, תחושת האומנות שבמקור, כפי שהיא נקלטה אצל המתרגם. התוצאה תישמע במרבית המקרים, לדעתי, משכנעת יותר. מדוע זה? אולי משום שדרושה אחידות פנימית בספר כדי לסחוף את הקורא ולהעניק לו חוויה חזקה - אחידות שבאה בראש ובראשונה מהיצירתיות של המתרגם, ו*חשובה* יותר מזו שבמקור. לדעתי כאשר אתה קורא תרגום, אתה נותן אמון עיוור במתרגם; מבחינתך זהו המקור, ואין משהו מעבר לו. האשליה הזו היא הדבר שמקנה לתרגום (טוב) את האיכות הנדרשת ממנו. תרגום טוב יעורר בך סקרנות לבדוק במקור מה היה בו שכ"כ תפס אותך (ולכן אכזבתו של זארן מ-you cannot pass), ולא לבדוק אם הקטע הלא-הגיוני או תמוה שקראת אכן נכתב כך; כי השארת הקטעים הלא-מובנים ואי פירושם (בתרגום שאינו פרשני) תותיר פערים שמונעים את השכנוע והשלמות הצורנית והסגנונית שנדרשים מיצירה טובה.

 

[אייתלאדאר]

מסכים ולא מסכים...

אני מסכים לגמרי עם הקטע הזה: כאשר אתה קורא תרגום, אתה נותן אמון עיוור במתרגם; מבחינתך זהו המקור, ואין משהו מעבר לו. האשליה הזו היא הדבר שמקנה לתרגום (טוב) את האיכות הנדרשת ממנו. אמן ואמן. אבל אח"כ אתה ממשיך ואומר, שתרגום טוב יעורר בך סקרנות לבדוק מה היה קיסמו של המקור, ולא "האם הדבר המוזר הזה באמת היה במקור?". אני לא מסכים עם זה. לדעתי, אם תקרא תרגום טוב, ואח"כ תקרא את המקור, אתה צריך לחוש כמעט בדיוק אותו דבר. לא פליאה או אכזבה או הארה, אלא "אה, זה באמת כמו בתרגום". וכן, גם "אהא, אז הקטע הזה באמת לא-ברור, גם במקור". אם יש עירפול, עליו להישאר. אם יש דו-משמעות, עליה להישאר. אם יש חזרה על דברים מילה במילה, ודאי וודאי שעליה להישאר. פרשנות גורעת כשהיא באה במקום המקור. רוצה לפרש? תן הערות-שוליים, הוצא לאור מאמר, חוברת-עזר, ספר פירושים אפילו! אבל להחליף את המקור בתרגום עם פירוש? הלא זה כאילו שיכתב רש"י את התנ"ך לפי הבנתו! לא יעלה על הדעת. כמובן שאין זה אומר שיש לתת תרגום מילולי, שהקורא יחוש בו מייד שהוא תרגום משפה זרה. נהפוך הוא, ממש כפי שאמרת: הקורא צריך להיות עיוור לעובדה שיש מקור ושהוא שונה. כאילו נכתב הספר בעברית במקורו.

 

[zimes]

מילה כללית על תרגום

כמו שכתבת - ההרגשה בקריאה צריכה להיות זהה. כל המילים, התחביר, בחירת סגנון, רמת שפה - הם אמצעים בדרך ליצירת הרגשה זהה אצל כל קורא - של המקור ושל התרגום, כל אחד בשפתו הוא. לתרגום עם פירוש יש מקום - כמו שיש מקום למקראות גדולות, אבל זה לא תרגום, אלא יצירה אחרת.

 

[Y. Welis]

אני חושש שהתחושה תהיה תמיד שונה

ותמיד יהיה הבדל בין המקור לתרגום, וזה נאמר מתוך נסיון ובדיקת תרגומים מול מקורותיהם. כנראה שזה דבר הכרחי, אם על התרגום לעמוד בזכות עצמו. באשר לעירפולים ודו-משמעויות - זה נתון לשיקול דעת. כמתרגם אני חייב להבין מדוע העירפול או החזרה או הדו-משמעות מופיעים במקור, ולחבר אותם לפרשנות הכוללת (או ל´אווירה´). אם אני לא מגיע לידי הבנה, לא אוכל להשתמש בהם כי זה *יפגם ביצירה* ואי ההבנה שלי תעבור אל הקורא. השלמות האומנותית לעיתים חזקה יותר מהנאמנות. אבל כל זה לא יפריע כלל אם יש לך אמון בתרגום, ואם הוא נשמע לך ´נכון´, כי אותה תחושה באה מבלי קשר למקור, ונובעת משלמות התרגום, ומהאותנטיות-היצירתית שלו.

 

[אייתלאדאר]

טולקין כתב *גם* בשפה ארכאית

אבל חלק גדול מהדמויות שלו, במיוחד הפשוטות שבהן, מדברות שפה עממית מאד ופשוטה. שפתו של גולום ה"מושחת" אינה מכילה אלמנטים גבוהים בכלל. כך גם שפתו של אוגלוק האורק. סמיאגול היה עשוי לאמר "אנוכי", אבל לא גולום. הדבר נכון להרבה ספרים, ובפרט ל"שר הטבעות" ולשאר ספרי-הרפתקאות ועלילות. הרשו לי לכרוך כאן גם ספרים כמו "פו הדב", "עליזה בארץ הפלאות", "האריה, המכשפה וארון הבגדים" - ספרי-ילדים שאינם *רק* לילדים. כאשר אני קורא ספר כזה באנגלית, אני יכול לראות את הסצינות בראשי ולשמוע את הדמויות מדברות. כאשר אני מקריא בקול מתוך ספר כזה, באנגלית, אני יכול להפיח חיים בדמויות בצורה מאד משכנעת. אולי אני "טועה", אבל יש לי ציפייה מאד בסיסית מתרגום של ספר כזה (ואני מדגיש זאת בניגוד, למשל, לספרים "כבדים" שיש מאחוריהם משל, אלגוריה, דימויים מורכבים או רקע תרבותי כבד - דיקנס, למשל, או שייקספיר) - אני מצפה שאוכל לקרוא אותו בשטף, ולהקריא בקול את דברי הדמויות, ושזה עדיין יישמע משכנע וטבעי. אני מוכן לשמוע את ארגורן, או את אסלן האריה, אומר משפט כמו "יהי כן, נכבדיי. נשב-נא ונסעד תחילה." זה נשמע מלכותי, אצילי, משכנע. אבל כאשר חזרזיר או גולום רוצים להציע דבר דומה, ומפיהם בוקע משפט כמו "אנא הסבו עמי לשולחן כעת?" אני מצטמרר. זה פשוט לא נשמע אמיתי כמו באנגלית. ובאנגלית, אגב, Piglet ו-Gollum לא יגידו "Pray be seated with me anon", אלא יאמרו "Let´s sit down and eat" (בעצם גולום אפילו לא יגיד כזה דבר, לדעתי). ולתרגם את זה בצורה מנופחת עושה עוול לקורא, שנאלץ לגחך בסלחנות ולהזכיר לעצמו שמדובר בתרגום ולא במקור. מדוע ספרות מתורגמת צריכה להיות שונה מספרות מקור בת-זמנו של התרגום? מדוע, ספציפית, יצירות עבריות "חייבות" להישמע מנופחות גם כאשר מדובר בדיבור פשוט? אני לא מקבל שיש "אילוץ" כזה או אפילו "נוהג" כזה. נוהג אפשר לשנות. ואם וכאשר ייצא תרגום ל"פו הדב" האלמותי שבו פו וחזרזיר מדברים בשפה שילדיי יכולים להבין מבלי שאיאלץ להסביר להם כל מילה שלישית, אקפוץ עליו, קרוב לודאי, כמוצא שלל רב. וכך אני גם שמח שיש תרגום בו דבריו של גולום סוף-סוף נשמעים "גולומיים", וסם מדבר בלשון הוביטים פשוטה ולא אומר דברים כמו "יגל בי לבי" כשהוא עייף ורעב. ובקיצור - מדוע לא לתרגם אנגלית מדוברת לעברית מדוברת? מי קבע ש"אסור"??

 

[Y. Welis]

לא הייתי כורך את שרה"ט עם שני

הספרים האחרים (ואפילו לא את ה´הוביט´, שלמרות סיגנונו שייך לסגנון אפי יותר), כי הוא לא יועד כלל לקהל צעיר. מעבר לזה, אני חושב שהתרגום המיושן מצליח להעביר יפה את האנדרסטייטמנט, אותו הומור אנגלי שכ"כ יחודי לשפה הזו, שממלא בשפע את ´עליסה´ ואת ´פו הדוב´. זו אירוניה דקה שמצויה בהם בכל פינה, וניכרת בכל תיאור ודיאלוג, וזו גם ילדותיות מעודנת שנסוכה על הכל. באשר לתרגומים, אני מניח שתרגומיו של אוריאל אופק ל´עליסה´ ו´פו´ פשוטים יותר מאלה של אמיר למשל (למרות שגם תרגומיו היו מובנים עבורי כשקראתי אותם בגיל 11 לערך), ואולי גם קלים יותר לילדים של היום. אני נוטה לראות את הבעיה בשפה שאותם ילדים קולטים, מאשר בספרים הישנים. כשהייתי בגילם השפה הזו לא היתה כה מיושנת כמו היום. יש בה גם עומק שמאפשר לקרוא ולהנות ממנה גם בגיל מבוגר יותר, בדומה למקור האנגלי. ראיתי פעם דוגמא לתרגום מודרני לשני ספרי השירים של א. א. מילן, של אורה מורג (משנת 92´ בערך בהוצאת ´מחברות לספרות´). התוצאה היתה טראומאטית, אני חושש. אולי זו היתה דוגמא קיצונית מצד מתרגמת בעלת שמיעה קלושה וטעם רע במיוחד, אבל היא הוכיחה לי שאין תחרות לתרגומים הישנים.

 

[אייתלאדאר]

אתה מסכים, אם כן, שיש בעיה

כלומר, בספרים כמו "פו הדב" ו"עליסה" למשל. אלה ספרים שכאשר אני קורא אותם במקור האנגלי אני צוחק בקלות למשמע ה"חוכמות" של פו, ואכן, האירוניה האנגלית הידועה השזורה בהם. דבריה של עליזה נשמעים, אמנם, *מעט* מיושנים (סך-הכל מדובר בספר בן, כמה, 130 שנה?) אבל עדיין מובנים גם לדוברי-אנגלית דהיום. ואילו כאשר אני קורא, או מקריא, את הספרים האלה בעברית, אפילו לעצמי (שלא לדבר על ילדיי בני ה-8 וה-6), אני חש ריחוק, ניתוק. פו מדבר בשפה שאני צריך לשנות בה כל מילה שלישית, או לבאר אותה, כדי שילדיי יבינו אותה. אני קראתי לראשונה את תרגומו של אהרן אמיר ל"עליסה" בערך בגיל 7 או 8, ורק אתמול (אינני מתלוצץ) פתחתי סוף-סוף מילון והבנתי מהו "אחשתרן". מהו "קושט" עדיין איני יודע. זה אולי מליצי, זה אולי תורם להעשרת השפה, אבל זה עוול לילדים. It´s a children´s book, for crying out loud! ועל כך לא ענית לי, לא ישירות: מדוע על ילדי ישראל לסבול "העשרה כפויה" שכזו בבואם לקרוא ספרים שילדים בארצות אחרות, בפרט באנגליה, קוראים בהנאה ללא צורך בהשכלה תיכונית? ובקשור לזה, מדוע עלי לסבול "הגבהה כפויה" כשאני בא לקרוא, או להקריא, את שיחו של גולום השפל בעברית? מדוע, כשאני שומע את סם דובר עברית, לא אשמע את אותו כפרי בור-למחצה שאני שומע באנגלית? זה לא בלתי-אפשרי: הדבר נעשה. מדוע אתה דוגל בגישה ה"מגביהה" פה? "שר הטבעות" הוא אפוס שאינו מיועד לילדים, נכון. אבל הוא מכיל רבדים רבים של שימוש בשפה, מתיאורים נשגבים, דרך דיבור מליצי, וכלה בשפת-רחוב כמעט. מדוע לשלול ממנו רבדים אלה בתרגום?

 

[Y. Welis]

השלילה תהיה דווקא אם ננמיך את הרף

לדעתי. ובאשר ל´עליסה´, גם במקור יש מלים תמוהות ולא ברורות, ואם הכוונה ל´בארץ המראה´, יש שם קטעים שלמים שאינם מובנים. אבל הנה הוכנה גירסה מוארת ומבוארת ומילולית לחלוטין של ליטוון (´אליס´), וכל מי שלא הבין, מוזמן לקרוא בה. לדעתי הוא יחמיץ את כל הייחוד שבמקור, אבל מי יודע. בשרה"ט העניין שונה כי הז´אנר אחר, והגדרותיו מחמירות מאוד. הנמכת הסיגנון תצרום ו´תחושת הפליאה´ (ה´סיסוונד´) שחייבת להתקיים שם בכל מקום תיפגם. יש אגב כמה מקומות (תחילת הפרק ´השער השחור נעול´) שגולום מדבר בשפה פשוטה יותר, אבל די במונחים שהוא משתמש בהם (´הפנים הצהובות´ לשמש למשל, והפניה לעצמו בלשון רבים) כדי לצייר את הדמות שלו בבירור. השינוי ברמת השפה יתבלט מדי בספר שכתוב כולו בסגנון כזה. הפער בין הרמות אינו דומה לפער שבאנגלית, והייתי משער שהשימוש הסגנוני גם הוא אינו דומה.

 

[אייתלאדאר]

לצערי לא קראתי את "אליס" של ליטווין

מעניין כיצד אחוש עם התרגום הזה לעומת תרגומו של אהרן אמיר, עליו גדלתי. אגב, אין בספרי "עליסה" קטעים שהם לגמרי לא-מובנים - יש קטעי אי-גיון (נונסנס), אבל ודאי שיש לתרגמם לאי-גיון עברי. מה זה "סיסוונד"? ומה זה "שימוש סגנוני"? ואני לא מסכים (כרגיל) עם קביעתך שהפער בין רמות האנגלית פחות מורגש מהפער בין רמות העברית. לתחושתי ולדעתי, הפער בין My heart would rejoice לבין I´d be dearly glad אינו קטן מהפער בין "יגל בי לבי" לבין "מאד אשמח", למעט המילה "dearly" המעידה על קירבה (נוסף למשמעות של very) וקשה לתרגמה לעברית. כפי שכתבתי לך בפרטי, אשמח מאד לדוגמאות ספציפיות, אפילו במשפטים או קטעים שלמים. חוששני שאיני מיטיב להתבטא ב"עקרונות".

 

[Boojie]

ועכשיו אין לי אלא לתהות -

האם אתה מאמין שהסנסאוואנדה של טולקין מקורו בשפה? לא, נגיד, בדמויות, בעלילה, בדרמה וכן הלאה? עד כדי כך שאם ינמיכו את המישלב, הקסם יאבד? זה לא נשמע כל כך טוב, אתה יודע. זה לא נשמע ממש מחמיא לטולקין.

 

[Y. Welis]

זה בדיוק היתרון שלו - סיגנון גבוה

שיאה לעלילה גבוהה. הוא מהיחידים (ואולי היחיד) שהצליח להגיע לשילוב משכנע של סגנון שתומך בעלילה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהרושם שלה. אם נפרק את אחד המרכיבים נהרוס את הייחוד שלו, וזו עוד סיבה ל´סטיה´ מהמקור. והאמת, אית´ל, קשה להסביר דבר כזה במונחים מדודים או דוגמאות; זו תחושת בטן ברורה מאוד; זו *ידיעה* שכך הדברים אמורים להישמע, וכך משמעותם האמיתית תעבור. האינטואיציה ממלאת כאן תפקיד חשוב, ולדעתי מכריע.