בהודעה הראשונה שלי עוד הייתי לגמרי הלומת תאונה. כמו שחשבתי, אנחנו כולנו בסדר. בעיקר שחר. עכשיו אפשר לנשום עמוק, לבכות (איפה, איפה האיש עם הכתף?), ולהתחיל לחשוב מה לעזאזל יהיה עם האוטו. לא חושבת שהיה לי מקרה מפחיד כל כך אי פעם. מקווה שלא יהיה שום דבר מפחיד או מסוכן יותר אי פעם
דווקא פחדים כאלה אין לי. אני מאלה שאם הבעל/הורה/אח מאחר בדקה, מתחילים לדמיין שקרה להם את הגרוע מכל. אבל לעשות דברים? אני לא מספיק מתוחכמת רגשית כדי לעשות את הקישור
וזה קורה??? ענבל, זהו - עכשיו נגמר המזל נאחס רשמית (לפחות אני מכריזה על זה) - שום תאונות, שום מחלות... רק שקט ושלווה משעממים ובריאים... פיו... פחד פחד אלוהים... שמייחה שהכל בסדר!