שתי קושיות, שלוש הצעות להסבר:
1. מה יקרה אם הצלקת תיפתח. צלקות לא נפתחות, הן סגורות. אנשים רבים מגיעים לעומק של מודעות עצמית ותחושת זהות עמוקה דווקא בזמן משבר וטיפול. אני טוען, שפצעים שנשארו לא מטופלים כמובן יציקו גם בעתיד, אבל לא כך בדבר שעוּבָד בטיפול. חברתך היתה מן הסתם בטיפול ממושך עקב קשייה, והבחירה שלה ללכת במסלול הטיפולי משדרת לטעמי רצון בריא לסייע לאחרים כפי שסייעו לה. המטפלים הגרועים אגב, שלא מסוגלים להכיל קשיים של מטופל שמחוץ לטווה החוויות שהם מכירים הם דווקא אלו שלא חוו קושי, שהכל אצלם ורוד ולא יכולים לדמיין מצבים של ייאוש, קושי אדיר. אתה יודע איזה רמות עוצמתיות ומרפאות יש לחברה שלך בגלל שחוותה טעמו של דיכאון קליני מהו? זר, באמת לא ממש יבין זאת עד הסוף. אגב, נערות שסובלות מהפרעות אכילה הן לפי שורה של מחקרים רגישות, אינטיליגנטיות יותר, ובעלות נטיה לטפל ולהכיל באחרים מטבען. 2. בעו"ס פחות אולי "מקפידים" כדברך אולי דווקא בגלל ההסתכלות הייחודית של המקצוע. בגובה העיניים, תוך הרבה כבוד לקשר ככלי ריפויי, ותוך ניסיון לבטל את הסטיגמה וההדרה כלפי אנשים שחוו משברים נפשיים בחייהם. עו"סים חשופים יותר להשפעה הפטאלית של הסטיגמה על האדם שבעברו טיפול פסיכיאטרי 3. ובהמשך לכך, קצת אמון. ההכשרה בעבודה סוציאלית ובעבודה בשטח אח"כ מלווה כמו בשאר המקצועות בהדרכה צמודה. אם היא לא תוכל לעמוד בזב ולא תתאים יש להניח שישימו לב. ונשמע גם שהיא בחורה מודעת וחזקה אישיותית שתבין זאת לבד אם תראה שהיא נכנסת כדבריך לסרטים מזה... זה דיון מעניין, אני אשמח אם תהינה עוד תגובות ומשתתפים....
