מאוד יכול להיות
התכנית היום היא לעשות לנדינג כדי ש"יהיה". אני אשמור לעצמי את האופציה, אבל עם כל יום שעובר פחות ופחות בא לי, בתור בחורה רווקה בשנות ה- 30, לעבור למקום שאני לא מכירה בו אף אחד, ולחזור כל יום לבית ריק, בלי חברים ובלי משפחה, בעיר זרה וקרה. לפני כמה ימים היה פה שרשור בענין הגיל ולא התערבתי, אבל האמת היא שבעיני זה משחק תפקיד: עשיתי את זה בזמנו (לארה"ב), כשהייתי בכמה שנים טובות יותר צעירה, אבל היום אני מרגישה שהפשרות שהמעבר דורש, בהתחשב בגיל, הן כבר לא במקום, בעיקר המחיר החברתי. תגידו שניתן ליצור קשרים חדשים וזה נכון, אבל מהניסיון שלי לוקח זמן עד שמוצאים את האנשים שאיתם יש מספיק מכנה משותף כדי לבסס חברויות אמיתיות, ועד אז, אם אתה לא רוצה להיות בודד, צריך לעשות פשרות ברמה החברתית. לדעתי בגיל 23 הרבה יותר קל לעשות פשרות כאלה מאשר בגיל 33, שאז זה כבר דיי מבעס ("ע" או "א"?) ולא לעניין. כמובן, זו הכללה, וכל מקרה לגופו, אבל היום אני שואלת את עצמי אם זה החיים שאני רוצה, ואני כבר לא כל כך בטוחה. מעניין שכשהגשתי את התיק לא הרגשתי ככה, אבל עברו שנתיים+ ובגיל הזה זה משמעותי. לא זוכרת מי ציין בשרשור הקודם שהרבה מדינות נותנת פחות ניקוד לבני שלושים+, ולדעתי יש בזה הגיון, ככל שמתבגרים קשה יותר להיקלט בהצלחה, זה ידוע. לדעתי זו הטעות הכי גדולה של הקנדים: מילא זה שהם מקלקלים לנו, אבל האמת היא שאם הם באמת רוצים לקלוט מהגרים בהצלחה, עם כל העיכובים האלה הם מקלקלים לעצמם. כרגיל, אני מוסיפה שהכתוב לעיל מייצג את הדעה הפרטית שלי, מי שלא מסכים שלא יקח ללב....