מוסיפה את שני הגרוש שלי...
באיחור, כי מבחנים. תנחשו מה אני עושה עכשיו במקום ללמוד
לדעתי יש לדברים האלה מקום.
מהו סיפור, אחרי הכל? מה גורם לנו לקרוא? מה מושך אונתו בעלילה? דמות שיש לה חיים מושלמים ונפלאים היא לא דמות שתעניין אותנו, נכון?
השאלה הבסיסית היא לאיזה קהל את כותבת.
אם הכתיבה היא לילדים, אני עדיין חושבת שיש לדברים הללו מקום. הם חלק מהמציאות. אבל הנגיעה בהם צריכה להיות רכה ככל הניתן ואחראית. ישנה ספרות ילדים שנוגעת במוות, אובדן, מחלות נפש ומחלות פיזיות, משום שזו דרך להכירלילדים את הנושא כדי שיוכלו להתמודד איתו. כמו הספר שהורים קונים לילד שעומד להיות לו אח קטן, ישנם ספרים על מות קרובים. אני מניחה שילד שצריך להתמודד עם מחלת נפש במשפחה יוכל לקבל ערך מוסף מספר שנוגע בנושא בצורה אחראית. בשלב מסויים בחיי עבדתי בחנות ספרים והורים באו לבקש ספריםלילדים בכל מיני נושאים שיפתיעו אותך. יפתיע אותך אפילו יותר לדעת שיש ספרים שנכתבו במיוחד על הנושאים הללו והמוכרים יודעים להמליץ עליהם.
אם את כותבת לנוער, יש מקום רב יותר לדבר על נושאים כאלו. נוער נחשף לעיתים בחייו שלו לגילויים חדשים על עצמו או למציאות שהיא קשה. בגילאים הללו הם יוכלו לשאוב נחמה מהזדהות עם דמות שעוברת את אותם קשיים כמותם אפילו אם הקשיים לא קונבנציונליים. כמובן, לא כל כתיבה של נושאים כאלה לנוער נועדה לעזור. בגילאים כאלה ניתן לכתוב על הנושאים הללו גם כאפקטים פסיכולוגיים סיפוריים אם עושים זאת בצורה אחראית. הצורה הטובה ביותר של מודרציה בעניין היא אזהרת טריגרים אם היא דרושה.
אבל אני חושבת שהקהל העיקרי אליו כותבים נושאים כאלו הוא מבוגרים. עכשיו, מבוגרים אמורים להיות מסוגלים להפעיל שיקול דעת. אם התיאורים גרפיים במיוחד אזהרה תעשה את רוב העבודה ולא נדרש יותר מזה.
הגבול, לדעתי, עובר היכן שאת מעבירה אותו. את תפסיקי לכתוב היכן שמפסיק להיות לך נוח ונכון לכתוב, ומישהו אחר יפסיק לקרוא היכן שמפריע לו לקרוא. זה נכוןשלא הייתי שולחת סיפור לתחרות בנושאים כאלו אם התיאורים הם גרפיים, אלא אם הנושא או קהל התחרות הוא קהל יעד נכון לנושאים כאלו. אבל באופן כללי לא הייתי נמנעת מלכתוב.
כבר ניהלתי כאן דיוניםם בעבר על כתיבה בנושאים כמו מין, אלימות והתעללות. אני לא מפחדת לכתוב עליהם, אבל מפריע לי שהסביבה הקרובה תדע שכתבתי עליהם. כבר אמרתי בעבר שאני דתיה והעליתי את החשש שהחברה בה אני חיה תקיא אותי מתוכה אם תדע שאני כותבת ספרות שמדורגת M.
זה מאבק, אני מודה. הפסיכולוגיה שנובעת מיחסים לא בריאים, ממאבקי שליטה והתמכרות, ממוות וסבל, היא חומר נהדר לכתיבה שמניעה את הרגש. היא סבוכה ולכן היא נהדרת. פסיכולוגיה של דמויות היא דבר שמרתק אותי. העולם שבו אני כותבת בדרך כלל הוא עולם פנטזיה ימיבייניימי, יש שיאמרו טיפוסי, שמאוכלס בגרסאות שלי לגזעים יותר ופחות מיינסטרימיים וכאלה שאני בניתי. הוא אפל ובפלח הזמן שאני כותבת, סובל ממגיפה קשה של עבדות, שנדרשת בגלל העלילה שבניתי וסיפור העולם. עבדות היא דבר נורא. היא מוציאה את הגוונים הכעורים ביותר מהאנושות והפסאודו אנושות. יש בה את הפוטנציא להפוך אנשים למפלצות. אבל, מתוך הביצה הזאת, עולה גם הפוטציאל ההפוך. יש אנשים שבשעת מבחן כזאת יצמחו להיות יותר משהיו במקור. יש בתופעה הזו אור וחושך שאני חוקרת מכל הצדדים והפנים. אבל בתוך כך אני צריכה לכתוב על נושאים כבדים ובעלי פוטנציאל פוגעני.
התעללות במבוגרים וילדים.
התעללות מינית במבוגרים וילדים.
יחסי שליטה.
מוות בכל הגילאים
זנות בכל הגילאים
החפצה של בני אדם
התמכרות לחומרים
סוגים מסוגים שונים של ניצול
והרשימה עוד ארוכה. כל נושא כזה הוא מוקש שצריך לטפל בו בזהירות ואני חייבת לציין, לו לא הייתי כותבת באנגלית, שפה שרוב מכרי לא טורחים לקרוא בה, ייתכן והייתי נמנעת מלכתוב דברים מסויימים. בחלק מהנושאים אני נמנעת מלגעת בצורה נרחבת או נוגעת בצורה מרוככת, משום שאלה הקווים האדומים שקבעתי לעצמי. אבל אני חושבת שסופר צריך לדעת לכתוב כל דבר, לאתגר את עצמו לכתוב אפילו את מה שמפריע לו. הקרב שאני מנהלת עם עצמי הוא הקרב של "מה יחשבו עלי". הפחד שאם אני כותבת על נושא מסויים, הוא ייוחס אלי בדרך זו או אחרת. "אם היא כותבת על אונס היא קרבן" "אם הוא כותב על אונס אולי הוא טורף" (סליחה על הסטריאוטיפים המגדריים, אני יודעת שזה גם הפוך אבל הבאתי אז הדעה הרווחת)
זה לא משנה כמה פעמים אני אומר לעצמי שזה לא ככה, המאבק הזה עדיין יתנהל בתוך ראשי. אבל אני כותבת. אפילו אם זה למגירה, אני כותבת. כי חשוב לי לאתגר את עצמי. חשוב לי להוכיח לעצמי שאני יכולה לכתוב כל דמות, אפילו כזו שאני מתעבת. כי זה מה שהופך סיפור למעניין. לא פחות מפרוטגוניסט טוב, אנטגוניסט טוב הוא מה שעושה סיפור. ואם בשלב מסויים לא בטוח מי מהם הוא מי, אפילו יותר טוב. אני אוהבת לכתוב בגוונים של אפור. אין טוב ורע מוחלט. אין שחור ולבן.
זא תכתבי. אפילו אם זה לא תלחרות. אפילו אם זה רק לעצמך. תכתבי. אולי יום אחד תחליטי שאת מוכנה לחלוק את הכתיבה הזו עם העולם. אולי לא. אבל קודם כל שיהיה כתוב.
