תקראו... חברה שלי כתבה את זה על אדיר ז"ל
היום כתבתי בסטטוס במסנג'ר: "לא יודעת מה לעשות יותר..." ספיר אמרה לי "עוד פעם האדיר הזה?!" אמרתי לה שכן. "מה אכפת לך? הפסד שלו. שימות" "האמת, שהוא מת." פרצתי בבכי. הוצאתי את המחשב מהחשמל, כיביתי את האור. לא רציתי לראות אף אחד. נכנסתי מתחת לשמיכה, היה לי קר. אתה יודע? תמיד מתחת לשמיכה אני חושבת עלייך. אתמול למשל, כשניסיתי להרדם, חשבתי שאתה מטומטם ושאני שונאת אותך. כי הבטחת שתתקשר יותר מאוחר. לא חשבתי שאולי פגעה בך מכונית או משהו, ואולי אתה מת. חשבתי שאתה זבל כי אתה לא מתקשר. אבל לפני יומיים אתה התקשרת! אתה לא שכחת! ראיתי 'חסוי' על הצג ועניתי בקול החמוד שלי. שאלת לשלומי ואמרתי שאני בסדר. אמרת שאתה מתגעגע, ואני אמרתי שאני עייפה. אני זוכרת, כל פעם שהייתי רואה 'חסוי' על הצג, הייתי עונה ב'הלו' חמוד כזה, שלא תחשוב שיש לי קול בהמתי. ואם זה לא אתה שהתקשרת, הייתי מתעצבנת והטון שלי היה עצבני, ולא סבלני, ורק חיכיתי שינתקו את השיחה. כשהתקשרת, הייתי כל כך מאושרת! נכנסתי למיטה ומתחת לשמיכה חשבתי "איי, אולי הוא באמת אוהב אותי?", נזכרתי בערב ההוא, שהורים שלך לא היו בבית, ונכנסנו מתחת לשמיכה אצלך בחדר, ודיברנו... אמרת לי שאתה אוהב מתמטיקה, בגלל שיש לזה פתרון אחד, ולא צריך להסתבך כדי להגיע לפתרון ההוא, רק לעשות אותו נכון. ואני אמרתי לך, שאני אוהבת ספרות. כי לשיר יש כמה אפשרויות ניתוח. אתה היית איש של מספרים. אני אישה של מילים. אני לא אשכח שהייתה דממה, שם מתחת לשמיכה, ואז אמרת לי "אני אוהב אותך". אני לא האמנתי לך. "אתה אומר את זה לכולן" "לא, אני אוהב אותך, זה באמת, זה אמיתי" אני לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך גם. אולי זו הייתה הטעות שלי. שלעולם לא הספקתי, ולעולם לא אוכל. שמתי את הראש שלי על החזה שלך, ושמעתי את הלב שלך... הפעימות לב האלה... מי היה מאמין שכל כך מוקדם הם יפסיקו לפעום. אמרתי לך שאני צריכה ללכת, ושנהנתי מאוד. "אנחנו צריכה לבוא עוד פעם לכאן את יודעת..." "כן" אמרתי "נקבע מתישהו" רק חבל שבאתי אלייך עוד פעם, בנסיבות האלה, אתה יודע. שאני כבר לא יכולה להיות איתך מתחת לשמיכה. לפני שהייתי הולכת לישון הייתי מחכה לשיחת טלפון ממך. לפעמים היית מתקשר, לפעמים היית שולח הודעה. וכשלא היית מתקשר, הייתי כועסת והבטחתי לעצמי שלעולם לא אדבר איתך יותר. שהתקשרו אליי, ואמרו לי שאתה מת, אני ניתקתי. "אין מצב" אמרתי וגיחחתי. הטלפון נפל לי מהיד ונפלתי על הרצפה. התחלתי לרעוד, מנסה לחייג ליעל, לספר לה, והמספר שלה ברח לי. שנים שיש לה את המספר הזה, שנים שאני זוכרת אותו, והוא פשוט נשכח מראשי. "אני לא זוכרת" לחשתי ורעדתי... "אני לא זוכרת!!!" זה התגלגל לצרחות... ודמעות, הוו כמה דמעות אדיר. "אני לא זוכרת!!!!" צורחת ובוכה ורועדת, לבד בבית. וקר לי, כל כך קר. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בים, כשהחברים שלך הלכו ואמרת שאתה רוצה להשאר איתי. מיד עצרתי אותך... לעולם לא נתנשק שוב, אתה יודע? לעולם לא נתנשק שוב. לראות את האנשים האלה, מכניסים אותך לאדמה, לראות את הפנים שלך, חבולות, אבל כל כך לבנות... אני מתגעגעת אלייך כשאתה לא כאן... תמיד התגעגעתי. אתה יודע, שאני לא אוכל לראות אותך יותר לעולם? אני מצטערת, אוקיי?! אני מצטערת! אני אוהבת אותך! כבר שנה וחצי שאני אוהבת אותך! אדיר! אני אוהבת אותך! אתה שומע?! אתה שומע?! עכשיו זה מאוחר מידי. אתה מבין? אני רוצה להיות איתך! כל כך ! זה לא הזמן שלך! למה אתה כל הזמן עושה שטויות, אדיר? למה? תראה מה קורה לי! תסתכל עליי? אתה רואה?! אני בוכה!!! אני צועקת!!! אני צריכה אותך! לעולם לא אוכל לגעת בך שוב, ולדבר איתך, רק שנינו, מתחת לשמיכה. לעולם לא אוכל ללכת איתך בערב על החוף, רק שנינו. לעולם לא תשמע ממני "אני אוהבת אותך" אבל זו האמת אדיר. אני אוהבת אותך, ולעולם לא אשכח אותך. אתה האהבה של החיים שלי, ואת העיניים שלך,החיוך שלך, ואת הלב שלך... אדיר, את הלב שלך... אני לא אשכח לעולם.