"עוד זה מדבר וזה בא..."

[Arfilit]

"עוד זה מדבר וזה בא..."

קראתן את הכתבות על הסיפור הזה? שמעתי את זה אמש - עוד לפני שזה התפרסם - ממישהו שמכיר את המשפחה - ומאז אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות על זה. זה ממש עושה לי רע. נראה לי שהחיים של ההורים האלה פשוט נגמרו. אני לא מדמיינת איך אפשר להמשיך הלאה אחרי מכות שכאלה.

 

[עמית@]

כן.

חשבתי על זה הרבה לאחרונה, על חיים אחרי מוות של ילד (לצערי, היה לי זמן לחשוב על זה..) ובמקרים כאלו בכלל נעתקות המילם והראש מתמלא מחשבות קשות, איך אפשר, איך? והכי עצבן אותי שקראתי שאיזה מקום על המקרה הזה והכתב האידיוט כתב "ההורים עוד לא התאוששו ממות בנם הבכור לפני כמה חודשים" - באמת הורים משונים, עוד לא התאוששו? לא מסוגלת להבין באמת איך אפשר להמשיך, דודה שלי שבתה מתה מול עיניה בגיל 6 אמרה לי פעם משהו שנחרט אצלי עמוק (היו לה עוד שתי בנות, לדעתי זה מה שהחזיק אותה בחיים) היא אמרה שאין שניה בחיים, לא חשוב מה היא עושה, שהיא לא חושבת על בתה, לא רואה את השניות האחרונות של חייה בזיכרון. איך אפשר לחיות ככה, ועוד פעמיים?? קטונתי מלהבין.

 

[galiaS]

אי אפשר להמשיך הלאה

אני לא יכולה להתחיל לדמין איך ניתן להכיל אבדן של ילד, וכאן זה הרי נורא עוד יותר. אני חושבת שזה מותיר חלל כל כך נוראי, ואקום ששום דבר לא יכול למלא.

 

[lulyK]

מחריד. ממש איוב.

אין לי מילים.

 

[cookie1]

מזעזע לחלוטין

בדיוקשאלתי אתמול את אהוד, איך ממשיכים לחיות אחרי דבר כזה ? ואז נזכרתי שבקיבוץ שגדלתי בו היו שתי משפחות שמתו להן שני ילדים. פשוט מחריד.

 

[אדר שלי]

לא מפסיקה לחשוב על זה

לא מבינה איך ממשיכים.

 

[אדר שלי]

נצל"ש - איך אתן מתמודדות עם חרדות?

בנושא הזה, של חיי הילדים שלנו. אני לא פעם חושבת איך להתמודד עם החרדות מפני מה שעלול לקרות, בעיקר בחיי היומיום, בדיוק כמו במקרה הזה. כשמגיע מקרה כזה, אני מוצאת את עצמי לאורך היום ממש משותקת מפחד ברגע אחד ובשני מדחיקה. האמת? לא תארתי לעצמי שזה בא בכזאת עוצמה עם האימהות... מה עושים עם זה?

 

[lulyK]

פשוט ברור לי שאם משהו כזה יקרה

אני אמות במקום. האמת, לא יודעת איך להתמודד חוץ מלתת למחשבות האלה להכנס ולצאת.

 

[עמית@]

תשובה תיאורטית ותשובה בפועל.

תיאורטית? הדחקתי, מגי פעם התמסרתי לדמיונות כללו שלל מראות זוועה באדיבות דמיוני העשיר ששלה לו מעמקי הזיכרון כל בדל אימה שקראתי או ראיתי. בפועל? כשדורון היתה בסכנת חיים וכל יום קיבלנו "שיחה" על מר גורלה, בפועל פעלתי על טייס אוטומטי, עכשיו אני מבינה לחלוטין איך אפשר לקבל מכה, ולהמשיך קפואים למראית עין לעוד זמן מה. תמיד חשבתי שהכל כ"כ דרמטי, שאצרח ואתלוש שערות ואבכה לשיגעון, אבל בפועל זה כנראה יותר טרוויאלי, והרבה פחות "קל" (קתרזיס אמור לשחרר, לא? אז זהו.. שכלום לא משחרר) הרבה מעבר לאהבה, הורות זה אחריות, וחרדה תוך כדי הכרה שזה לנצח, ולרגע לא (נוכל) לשקוט ממש.

 

[ילדותי השניה]

אוי, השאלה הזו גורמת לי כמעט לבכות

אני עובדת בבית חולים ומטפלת בילדים עם פגיעות שונות. סרטן, כוויות, מה לא... ידעתי שיהיה לי קשה לחזור לשם לאחר חופשת הלידה, אבל לא ידעתי עד כמה. במיוחד לכבוד חזרתי ארגנו כמה מקרים קשים במיוחד ואני פשוט מוצפת... רק השבוע נפטר אצלינו במחלקה תינוק חולה סרטן (בן עשרה חודשים!). מטופלת אחרת שקיבלתי היא ילדונת בת 4 עם גידול בראש שגרם לפגיעה מוחית קשה (כלומר, גם אם היא תנצח את הסרטן, מה שדי מוטל בספק, ולאחר שיקום ממושך, תשאר עדיין פגיעה מוחית)..... מוצפת כבר אמרתי? לא מפסיקה לחשוב עליהם (ועל אחרים). לא מפסיקה לחשוב על ההורים שלהם. מלטפת את הראש המתולתל והריחני של הגוזלה שלי וחושבת על הראש הפצוע והקרח של הילדה הנ"ל, מתפעלת מהחוכמות החדשות שלה וחושבת איך מרגישים ההורים האלה, שהילדה הבריאה שלהם הפכה פתאום לפגועת ראש קשה, הולכת למסיבת פורים וחושבת על אלה שפורים שלהם הוא כל כך עצוב השנה... וכל התאונות שאני רואה (כוויות, נפילות וכו' וכו') שגורמות לי מצד אחד להיות זהירה איתה וזה טוב, ומצד שני-אולי היסטרית מדי?... לא יודעת מה להגיד לך לגבי התמודדות-זה בדיוק כמו שכתבת. נע בין חרדות איומות לבין הדחקה... ואגב, היתרון של החשיפה לכל הזוועות הללו הוא שאני יודעת העריך את מה שיש לי... אני יודעת כמה אני בת מזל גם בלילות הכי קשים (מי אמר שיניים?), גם אם היא כרגע סובלת וגם אם אני מתה לישון

...

 

[עמית@]

../images/Emo10.gif

 

[אילה הסגלגלה]

מזדהה עם כל מילה

נשמע כל כך קשה! כל כך חיה את התחושות שתארת. וגם את הנחמה הקטנה שבכל זאת בזכות העבודה הזאת אנחנו מצליחים לשמור על פרופורציה...

 

[ילדותי השניה]

מקצוע בעייתי בחרנו לנו...

 

[אמאאור]

שילוב של אימה והדחקה

ככה אני מתמודדת עם זה. רוב הזמן מדחיקה, מגרשת את המחשבות האלה, לא מוכנה לתת לעצמי ללכת לשם. מאמינה בתמימות שבכח המחשבה אפשר למנוע, שלא יקרה כלום. הרבה חמסה-חמסה וטפו-טפו-טפו, לא תמיד בקול רם, אבל קיים. ואם אני הולכת לשם בתסריטי זוועות, אני עוצרת, נושמת, ומתפללת, שלמתנה שלי לא יקרה שום דבר רע אף פעם. אני מאוד מתחברת לתיאור ה"טייס האוטומטי" של עמית. אני עובדת עם חרדה, פחד ודיכאון ביומיום שלי. אלו תכנים מאוד מוכרים עבורי, מכל כיוון. ראיתי אנשים על "טייס אוטומטי", מתפקדים נהדר, כי אין עכשיו זמן לעצמם, זמן להתפרק, זמן לעכל. אני חושבת שכולנו ככה, אימהות ואבות, רק בקטן.

 

[משוש30]

משתדלת לגרש את המחשבות הרעות

אבל לפעמים אני מדמיינת שמשהו נורא קורא לו ומרגישה פשוט קור מקפיא. אני לא מבינה איך אפשר להמשיך לחיות אחר כך. משתדלת לברוח מהמחשבות האלו אבל הן חוזרות. לא באותה תכיפות כמו בהתחלה כשהוא רק נולד אבל לעיתים מספיק קרובות. מפחדת מפיגועים, תאונות דרכים, אנשים רעים, ועכשיו גם מסוכריות. מפחדת ומקווה שיהיה בסדר.

 

[טלטל11]

כאילו אני כתבתי את ההודעה הזו ../images/Emo23.gif

(בד"כ לא כותבת פה, אבל גירד לי בידיים- או יותר נכון בעיניים

)

 

[מאז]

ביום מדחיקה, בלילה חולמת...

בלילות האחרונים יש לי חלומות זוועה על אסונות ותאונות לפשוש...והסיפור הזה על המשפחה הזו... פשוט מחריד.

 

[1אורניתה]

שברירות של החיים

אני כל הזמן אומרת לבעלי שהוא קצת מגזים עם החרדות שלו לגבי הילדים ואני בעצמי מחזיקה מעצמי ,מקפידה עד מדקדקת על בטיחות והא עוד יותר ממני. המקרים האלו מלמדים אותנו רבות שיש דברים שהם בשליטתנו . האסון כבד ואין אנו יכולים לשפוט את התנהגות ההורים,אבל כמו במקרה שבו כלב האמסטף הרג את הילדה לעיני הוריה,יש משום התרשלות של ההורים במקרה הזה וגם במקרה הסוכריה (במקרה של הדודה או הסבתא לא משנה). אולי אני חרדה מדי אבל לא סתם אני נחשבת לפרימדונה אצל חמתי והורי שהנסיכים שלי לא מתקרבים לשום מעקה אני לא משאירה את הילדים אצל הסבים אף פעם איתם לבד (הגיל ומהירות התגובה עושים את שלהם),עושה טרור לגבי כל הטובין שהם רוצים לתת. כשהייתי שבוע שעבר בחנות האופטיקה וביצעתי רכישה באופן אוטומטי נתנה המוכרת לבני שהיה מוחזק בידי חופן סוכריות,החזרתי את הסוכריות לכלי ואמרתי לה-לא תודה אצלנו לא אוכלים צבעי מאכל (לצורך העניין זה גם נכון אבל לא רציתי להביך אותה)והילד שלי הוא בן שנה ושמונה. כל הזמן אומרים לנו להקשיב לנסיון של הסבתות כי יש לנו מה ללמוד מהן ולהן יש מה ללמד אותנו כי להן ,להבדיל מאיתנו שיש ספרים אינטרנט וטלוזיה,היו את החושים שלהן שהתחדדו-במקרה העצוב הזה זה לא עבד... כואב ומיותר. יש כאן מקום לרשלות.

 

[nubi]

כל הזמן אני ובעלי

מדברים על זה. אפילו אי אפשר להטיף להם מוסר כי זה פשוט לא מגיע לאף אחד בעולם. אישית, אני חושבת שלאבד ילד זה הדבר הנורא ביותר שקיים. לא יודעת אם הייתי ממשיכה לחיות אחרי סיפור כזה.

 

[אמא של א וגם של ר]

בעיניי, לאבד ילד זה האסון הכי גדול

לצערי מכירה את זה מקרוב, ואכן ברוב המקרים החיים ממשיכים, כי חייבים להמשיך לתפקד, אבל אלו כבר לא אותם חיים. לעולם יהיו "החיים שלפני..." ו"החיים שאחרי...". ובקשר לחרדות - הם יוצאים מהרחם אחרי התינוק/ת, עוד לפני השילייה... וברצינות - חרדות הם משהו בלתי נפרד מהיותנו הורים. לא מכירה מישהו שהיה מוותר על ההורות בגלל זה (בעצם שמעתי שיש פורום של נשים שלא רוצות ילדים).