(עוד) פיק!

[Goggle Girl]

(עוד) פיק!

כן. זה לא יגמר >_> שם: Childish Laughter\צחוק ילדותי. דירוג: PG-13 כבד כי מדובר במשהו מטריד ם_ם דמויות: מקסימום תשאלו ;ם כל הקטע זה השוק שהפיק נותן.

 

[Goggle Girl]

אנגלית

He breathed in deeply the smell that filled the air. The smell of moisture, and sour sweetness, and freshness, and autumn. How he loved it, whenever that smell filled the air of the world he lived in. That blue and white, side-turned world. He rarely ever saw another, yet he hardly minded. It suited him perfectly, how even the clouds were going in the wrong direction. He swiftly jumped from one side-turned building to another, hearing his footsteps echo in the vacant, now silent space. How wide that space was for a single human soul! No, hardly human, he mused; his very existence meant that the one whose soul he lived inside was at the very least partially inhuman. The sound of water splashing as though cut through the air as he hopped into a puddle. He stared at it in slight transfixition, musing how funny it all seemed as though it he stared through the windows which made his floor. He noticed it lately, more and more. The faces; the scenes; the memories packed into every room, every apartment. Happy memories; sad memories' memories that had their curtains pulled in front of them. How he loved those; he could feel it – the feeling in the air around them, the smell of fear, regret and agony. He knew – those were the memories that gathered together to create him, form him, make him the heartless being he was. How he longed to see past those curtains; see the boy's innermost fears and darkest secrets. It was more than just past traumas, too. The curtains were shed over all he was ashamed of – forbidden desires; treacherous little betrayals towards those who were closest to him; small moments of letting himself act his age – for all the possible different meanings that had. Oh, how he loved how those smelled! Self-inflicted humiliation had to have been his favorite, after all. But at the end, he wasn't truly alone, he reckoned as he landed next to another curtain-covered memory. No, there was one other resident in his lonesome world. The man cloaked in black turned to look at him as one would at a naughty child, though with quite a bit of his usual indifference. His coat rustled around him as the wind blew past them, carrying with it a chill which made the white and black boy grin almost painfully innocently and with extreme happiness. "It's coming again" he said, voice practically dripping with glee. The man said nothing as he turned to look at the rapidly darkening sky. The man hated it, the boy knew, and he understood why better than anyone; for all the same reasons, however, he loved it ever so much. Though the clouds blew by vertically, it hadn't affected the direction in which the small water drops fell on them. Few and gentle at first, it rapidly escalated into a storm as the heart of the king of their world fell into chaos around them. The man bowed his head in silent grief, yet the boy had other intentions. Throwing his head backwards, he opened his mouth in a face-splitting grin, tasting a few drops before letting his voice out. He laughed. Oh, he laughed, and he laughed, and he laughed, and he laughed. So much he had to hold his stomach as he kept laughing so much. He'd have dropped to the floor had it not been wet, he initially thought, yet realizing he was already soaked, he allowed himself to fall, first to his knees as the tears slid down his cheeks. It was almost too much! "Fall, fall! Ah ha ha ha!" He laughed as he rolled on his back, laughing as he watched the dark sky above. Fall, fall, the rain wouldn't stop falling, and him losing his voice was the only reason why he had stopped laughing. Yes, fall, more and more until the whole world was flooded, he thought, until all the memories drowned in their little apartments, until the curtains were washed away with the currents. Fall until no one could notice any more tears. He loved it. Oh, how he loved it! That scent of moisture, and sour sweetness and freshness and autumn. Like her; like the one woman most important to the king of his world. Like the woman who died and made the rain fall. How he loved her… Therefore, he loved the rain. More than anything, even more than the pain of what was left of his human side.​

 

[RaVeN IYI]

וואו.. עדי, את כלכך, כלכך מוכשרת.

קודם כל האנגלית שלך, כרגיל, נהדרת~ 3> לא לדבר על מה שאת מעבירה דרך המלל ;< והכתיבה שלך אפילו יותר נהדרת מהאנגלית. ולסיכום :X מותי ;[ ותורישי לנו את הכישרון !!1

 

[Goggle Girl]

אני אמות

אהפוך להולואו אוכל אותך ואז אכתוב עליך פיק אנגסט והתעללות. בוהאהאהא

 

[Goggle Girl]

עברית

הוא שאף עמוקות את הריח שמילא את האוויר. ריח לחות ומתיקות מרירה וטריות וסתיו. כמה הוא אהב זאת כאשר הריח הזה מילא את העולם בו חי. העולם הכחול והלבן הזה, שנטה על צידו. הוא לעיתים רחוקות ראה מקום אחר, אך לרוב זה לא הפריע לו. זה התאים לו בצורה מושלמת, העולם הזה בו אפילו העננים תרו את השמיים בכיוון הלא נכון. בקלילות הוא קפץ מבניין נוטה על צידו למשניהו, מקשיב לצליל צעדיו מהדהד החלל הריק והשקט. כמה רחב היה המקום בתוך נשמתו של בן אדם אחד! לא, ממש לא בן אדם, הוא חשב לעצמו. עצם קיומו ביטא שזה שבתוך נשמתו חי היה לכל הפחות מעט לא-אנושי. קול מים ניתזים כמו וחתך את האוויר כאשר קיפץ אל תוך שלולית. הוא בהה בה בעניין רב מדי, תוהה בינו לבין עצמו כמה משעשע הכל ניראה כאשר הביט מעבר למים מעבר לחלונות אשר היוו עבורו את הריצפה עליה עמד. הוא שם לב לכך לאחרונה, יותר ויותר. הפנים; הסצינות; הזכרונות הדחוסים בכל חדר, בכל דירה. זכרונות מאושרים; זכרונות עצובים; זכרונות שהוילונות נמשכו עליהם. כמה הוא אהב את אלה האחרונה; הוא יכל להרגיש זאת ; ההרגשה באוויר מסביבם, ריח הפחד, החרדה והיגון. הוא ידע – אלה היו הזכרונות שהתאגדו יחד ליצור אותו, לגבש אותו, להפוך אותו ליצור חסר הלב שהיה. כמה הוא השתוקק לראות מעבר לוילונות, לראות את פחדיו העמוקים וסודותיו הכמוסים ביותר של הנער שבתוכו שכן. היה מדובר ביותר מטראומות עבר, גם. הוילונות הסתירו כל מה שהתבייש בו – תשוקות נסתרות; בגידות קטנות וחמקמקות כלפי אלה שהיו הקרובים אליו ביותר; רגעים קטנים בהם הרשה לעצמו לנהוג כנער בגילו – על כל המשתמע מכך. הוא, כמה הוא אהב איך אלה הריחו! השפלה עצמית הייתה האהובה עליו, אחרי הכל. אך בסופו של דבר הוא לא היה באמת לבדו, הוא חשב כאשר נחת ליד זיכרון מכוסה וילון נוסף. לא, היה אחד מלבדו שהתגורר בעולם הבודד ההוא. הגבר לבוש השחורים הביט בו בצורה בה אחד יביט בילד שובב, אך עם האדישות המסויימת האופיינית לו כל כך. מעילו התנופף סביבו בעוד הרוח נשבה לידם, נושאת עימה צינה שגרמה לילד הלבן והשחור לחייך בתמימות מכאיבה ושמחה לאין שיעור. "זה מגיע שוב" הוא אמר, קולו נוטף אושר ועליזות. האיש לא אמר דבר בעודו מביט בשמיים שהתקדרו במהרה. הוא שנא את זה, הילד ידע, והוא גם ידע מדוע יותר טוב מכל אחד אחר. מאותן הסיבות אבל, הוא אהב את זה כל כך... למרות שהשמיים נעו במאונך, זה לא השפיע על הכיוון בו נפלו עליהם טיפות המים. מעטות ועדינות בתחילה, הן הפכו במהרה לסופה בעוד ליבו של מלך העולם בו שהו נפל לבלבול ומצוקה מסביבם. האיש השפיל ראשו ביגון, אך לנער היו כוונות אחרות. זורק ראשו לאחור, הוא פתח את פיו בחיוך שאיים לחצות את פניו, טועם מספר טיפות לפני שנתן לקולו להישמע. הוא צחק. הו, הוא צחק, וצחק, וצחק, וצחק, כל כך שהיה חייב לאחוז את בטנו בעודו ממשיך לצחוק עוד. הוא היה נופל לריצפה אם לא הייתה רטובה, חשבל בתחילה, אך כאשר הבין שכבר היה ספוג כולו, הרשה לעצמו ליפול, תחילה לברכיו כאשר הדמעות החלו זולגות במורד לחייו החיוורות. זה היה כמעט יותר מדי! "רד... תרד! אה הא הא הא!" הוא צחוק שוב בעודו מתגלגל לשכב על גבו, צוחק בעודו צופה בשמיים הכהים מעליו. לרדת, לרדת, הגשם לא הפסיק לרדת, ואיבוד קולו היה הסיבה היחידה בגללה הפסיק לצחוק. כן, רד, עוד ועוד, עד שכל העולם יוצף, הוא חשב; עד שכל הזכרונות יוטבעו בדירותיהם הקטנות, עד שהוילונות יסחפו בגשם. רד עד שאיש לא יוכל לשים לב יותר לדמעות. הוא אהב את זה. הו, כמה הוא אהב את זה! ריח הלחות, המתיקות המרירה, הטריות והסתיו. כמוה; כמו האישה היחידה הכי חשובה בחיי מלך העולם שלו. כמו האישה שמתה וגרמה לגשם לרדת מלכתחילה. כמה הוא אהב אותה... לכן, הוא אהב את הגשם. יותר מהכל, כמעט יותר מכאבו של הצד האנושי שעוד היה בו.

 

[Ayelet chan]

האעעעע, זה כל כך יפהההההה!!!

 

[לבנדר א]

TOT את לא אנושית...

זה יפה מדי. T______T תמותי, בת חציל מוכשרת!!1

 

[Goggle Girl]

לא רוצה ולא רוצה

 

[The insane banana]

מוכשרת *~*

עדי סנסי!!!!!!!תעשי לי פיק יורוסוי!!!!!!!!!!!!!!!! >.< את באמת חייבת לכתוב אחד כזה >.<

 

[Goggle Girl]

לא אני לא

 

[The insane banana]

אז את לא >.>

אבל ני דורשת >< או שיותר טוב- פיק איצ'ירוקי *~*

 

[The insane banana]

לא שאת הולכת לעשות אחד כזה >.>

אבל את מספסת את כל השיפים הטובים!!! קלאוד/ריןרין היסאנה/ביאקויה אורהרה/מאיורי ימאג'י/אוקיטקה צ'אדו/קארין

 

[Goggle Girl]

אומג צ'אדו\קארין *~*

ומה זאת אומרת לא לכתוב איצ'ירוקי? ם_ם;;;; כתבתי כבר, כותבת, ואכתוב >_> כופרת. ואיכ קלאוד\ריןרין. איצ'יריןרין לנצח 3>

 

[The insane banana]

כתבת?!לא ראיתי @@

ואמרתי שלא תכתבי איצ'ירוקי כי חשבתי שאת תרביצי לי אם אני אגיד את זה ;; וקלאוד/ריןרין זה פי אלף על פיכסא איצ'יריןרין XP

 

[Goggle Girl]

כמו שבאקיבאקי אמרה פעם

לא יורדים על השיפים האהובים על מי שאת רוצה שיכתוב לך פיקים D:

 

[The insane banana]

XD

 

[Goggle Girl]

ובקשר לאיצ'ירוקי

... למה שאני לא אכתוב את זה ולמה שאני ארביץ לך? @@;;;

 

[The insane banana]

כי את מעדיפה איצ'יהימה >.>

ובפעם הקודמת שלימון אמרה לך שאצ'ירוקי יותר שווה את זרק עליה משו מהפופיק ;; ואני לא רוצה שתזרקי עליי משו כזה!!!!T0T

 

[Goggle Girl]

מוך. מוך מהפופיק

ובקשר לאיצ'יהימה... התקופה הזאת עברה לה >> היא הגיעה לסיומה המריר ביום שבו התעוררתי אחרי שחלתי על איצ'ירוקי מתנשקים בצבעי שקיעה על רקע המרפאה בבסיס שלי >> אז הבנתי שאולי התת מודע שלי מנסה לרמוז לי משהו XD

 

[The insane banana]

XD