עוצמות של ילדים
היום הייתי בחתונה של בנדודה, הלכנו כולנו בהרכב חסר, אפילו אמא הסכימה להגיע, אחרי שכנועים, למרות שלא נגמרה שנה רשמית כמקובל, אבל זו המשפחה הכי קרובה אלינו, תמיד באים ומתקשרים ונורא קשורים, והיא ידעה כמה חשוב להם שהיא תבוא. סיפרתי לכם על אחי הקטן בכמה הזדמנויות, בן 11, ילד מדהים. מדהים זו מילה קטנה מידי לתאר את האוצר הנבון והאינטלגנטי הזה. אנחנו יושבים שם בחתונה, ליד השולחן ומנהלים שיחות ומפטפטים על החיים, יש לנו יכולת מדהימה לתקשר. מתישהו, במהלך הערב, הוא מושך לי את היד ומבקש שנצא החוצה לדבר על משהו אישי. יצאנו, ואז הוא אומר לי שמאז שאחותנו מתה, הוא נורא רגיש ועצוב וכל דבר מעציב אותו והוא מתרגש יותר מאנשים אחרים. ביקשתי שיסביר לי במה זה מתבטא, והוא אומר שקשה לו להסביר, אבל ככה זה, פתאום העיניים שלו התמלאו דמעות, ואני חשבתי שאני הולכת להתעלף מהתרגשות שככה ביקש לדבר איתי ולשתף אותי. הוא תמיד ידע שאיתי מותר לו לדבר על הכל. ביקשתי שיתן לי דוגמאות, מתי הוא מתרגש או נעצב, אז הוא אמר לדוגמא שיש ילד חדש בכיתה וקשה לו להתאקלם בחברה, אז הוא נורא עצוב בשבילו ולפעמים הוא רואה סרט ומספרים למישהו שם שאח שלו או אמא שלו מתו, אז הוא נורא עצוב ובא לו לבכות. שאלתי אותו אם הוא בוכה, אז הוא אמר שבשביל זה יש את הלילות. לפעמים הוא בוכה בלילה, כדי שאמא לא תדאג. בן 11. הייתי בהלם. חיבקתי אותו חזק חזק, ונגבתי לו את הדמעות ואז שאלתי אותו מה לדעתו אפשר לעשות והוא אמר שאין לו מושג, בגלל זה הוא משתף אותי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר עם מורה או יועצת או אולי פסיכולוג, שאלתי אותו אם הוא סיפר על זה למישהו, והוא אמר שלא, שאני הראשונה שהוא מספר לה. לפני חצי שנה הוא הלך לכמה פגישות אצל פסיכולוג ילדים, אבל הוא לא כל כך אהב את זה, אז הוא הפסיק ללכת. הוא ביקש אני לא אספר לאף אחד. וביקש שנחשוב מה לעשות עם הרגישות והעצב שלו. אמרתי לו שאני אדבר מחר עם הפסיכולוגית שלי, ואני אתייעץ איתה מה הכי כדאי לעשות. הזכרתי לו שגם לפסיכולוג שהוא הלך אליו היו כל מיני רעיונות טובים למשל איך להתנהג בכיתה ועם החברים שלו אחרי שכולם ידעו שאחותו מתה. החברים שלו, אגב, היו מדהימים, אני לא אשכח איך במהלך השבעה הם היו איתו כל הזמן, אחרי הבית ספר באו אליו ושיחקו איתו וכל לילה ישן אצל חבר אחר. הם הכינו לו אלבום ענק עם ציורים, זה היה פשוט מדהים לדעתי, איך שהם התבטאו בציורים שציירו לו, בצבעים עדינים ועם כל מיני ברכות של ילדים בני עשר שאין להם מושג בעצם(רובם לפחות)מה זה מוות. אחר כך התחבקנו עוד קצת, והוא נרגע והפסיק לדמוע, וחזרנו לאולם ואמא שלי הסתכלה עלינו והרגישה משהו, אמא, אתם יודעים, אחרי שהוא הלך להשתולל עם בני הדודנים הצעירים שלו, דיברתי איתה וסיפרתי לה, שהוא מפחד לבכות לידה, כדי שלא תדאג וביקשתי שמחר תתיעץ עם המורה או הפסיכולוג שהיה מבקר אצלו, מה לעשות. כמובן שביקשתי ממנה שלא תסגיר אותי שסיפרתי לה את סודו(אבל אחרי הכל הוא גר איתם בבית, עם ההורים, וחשבתי שזה נכון לידע אותה). הבקשה שלי ממכם, אם אפשר, אם יש לכם ילדים צעירים שחוו מוות במשפחה, אולי תגידו לי אתם מהי הדרך הכי נאותה לדבר איתו. כמובן שאני אדבר על זה גם עם הפסיכולוגית שלימחר, אבל נורא רציתי דיעה שלכם, ממקור ראשון, מאלה שעברו דברים דומים עם ילדים צעירים. תודה, רויטל.
היום הייתי בחתונה של בנדודה, הלכנו כולנו בהרכב חסר, אפילו אמא הסכימה להגיע, אחרי שכנועים, למרות שלא נגמרה שנה רשמית כמקובל, אבל זו המשפחה הכי קרובה אלינו, תמיד באים ומתקשרים ונורא קשורים, והיא ידעה כמה חשוב להם שהיא תבוא. סיפרתי לכם על אחי הקטן בכמה הזדמנויות, בן 11, ילד מדהים. מדהים זו מילה קטנה מידי לתאר את האוצר הנבון והאינטלגנטי הזה. אנחנו יושבים שם בחתונה, ליד השולחן ומנהלים שיחות ומפטפטים על החיים, יש לנו יכולת מדהימה לתקשר. מתישהו, במהלך הערב, הוא מושך לי את היד ומבקש שנצא החוצה לדבר על משהו אישי. יצאנו, ואז הוא אומר לי שמאז שאחותנו מתה, הוא נורא רגיש ועצוב וכל דבר מעציב אותו והוא מתרגש יותר מאנשים אחרים. ביקשתי שיסביר לי במה זה מתבטא, והוא אומר שקשה לו להסביר, אבל ככה זה, פתאום העיניים שלו התמלאו דמעות, ואני חשבתי שאני הולכת להתעלף מהתרגשות שככה ביקש לדבר איתי ולשתף אותי. הוא תמיד ידע שאיתי מותר לו לדבר על הכל. ביקשתי שיתן לי דוגמאות, מתי הוא מתרגש או נעצב, אז הוא אמר לדוגמא שיש ילד חדש בכיתה וקשה לו להתאקלם בחברה, אז הוא נורא עצוב בשבילו ולפעמים הוא רואה סרט ומספרים למישהו שם שאח שלו או אמא שלו מתו, אז הוא נורא עצוב ובא לו לבכות. שאלתי אותו אם הוא בוכה, אז הוא אמר שבשביל זה יש את הלילות. לפעמים הוא בוכה בלילה, כדי שאמא לא תדאג. בן 11. הייתי בהלם. חיבקתי אותו חזק חזק, ונגבתי לו את הדמעות ואז שאלתי אותו מה לדעתו אפשר לעשות והוא אמר שאין לו מושג, בגלל זה הוא משתף אותי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר עם מורה או יועצת או אולי פסיכולוג, שאלתי אותו אם הוא סיפר על זה למישהו, והוא אמר שלא, שאני הראשונה שהוא מספר לה. לפני חצי שנה הוא הלך לכמה פגישות אצל פסיכולוג ילדים, אבל הוא לא כל כך אהב את זה, אז הוא הפסיק ללכת. הוא ביקש אני לא אספר לאף אחד. וביקש שנחשוב מה לעשות עם הרגישות והעצב שלו. אמרתי לו שאני אדבר מחר עם הפסיכולוגית שלי, ואני אתייעץ איתה מה הכי כדאי לעשות. הזכרתי לו שגם לפסיכולוג שהוא הלך אליו היו כל מיני רעיונות טובים למשל איך להתנהג בכיתה ועם החברים שלו אחרי שכולם ידעו שאחותו מתה. החברים שלו, אגב, היו מדהימים, אני לא אשכח איך במהלך השבעה הם היו איתו כל הזמן, אחרי הבית ספר באו אליו ושיחקו איתו וכל לילה ישן אצל חבר אחר. הם הכינו לו אלבום ענק עם ציורים, זה היה פשוט מדהים לדעתי, איך שהם התבטאו בציורים שציירו לו, בצבעים עדינים ועם כל מיני ברכות של ילדים בני עשר שאין להם מושג בעצם(רובם לפחות)מה זה מוות. אחר כך התחבקנו עוד קצת, והוא נרגע והפסיק לדמוע, וחזרנו לאולם ואמא שלי הסתכלה עלינו והרגישה משהו, אמא, אתם יודעים, אחרי שהוא הלך להשתולל עם בני הדודנים הצעירים שלו, דיברתי איתה וסיפרתי לה, שהוא מפחד לבכות לידה, כדי שלא תדאג וביקשתי שמחר תתיעץ עם המורה או הפסיכולוג שהיה מבקר אצלו, מה לעשות. כמובן שביקשתי ממנה שלא תסגיר אותי שסיפרתי לה את סודו(אבל אחרי הכל הוא גר איתם בבית, עם ההורים, וחשבתי שזה נכון לידע אותה). הבקשה שלי ממכם, אם אפשר, אם יש לכם ילדים צעירים שחוו מוות במשפחה, אולי תגידו לי אתם מהי הדרך הכי נאותה לדבר איתו. כמובן שאני אדבר על זה גם עם הפסיכולוגית שלימחר, אבל נורא רציתי דיעה שלכם, ממקור ראשון, מאלה שעברו דברים דומים עם ילדים צעירים. תודה, רויטל.
