מאחר והוא חולה סוכרת 1 מזה שנים רבות
ועוד לפני שהכיר אותך כמובן, מעניין איך הייתה ההתנהגות שלו לפני שהתחתנתם.
משום מה נדמה לי כאילו הוא ממשיך איזה סוג של מרד של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" או בקשה ל"תצומי" גם במחיר הבריאות.
אני יכולה לומר לך בודאות שהיה לנו חבר שנפטר בגיל פחות מ-60 מהתקף לב+סוכרת כי הוא "פק" כל עצה/התנהלות נכונה/טיפול שהיו עלי אדמות.
כן, יש אנשים שמוכנים למות עבור "תצומי" ויצא לי להכיר כמה מיהם (למרות שהגיונית הם יודעים מה היה נכון לעשות ולעיתים גם דברים שלא היתה בעיה)
-דוגמא: מה זה "לא בא לו לאכול" וכד'.
בעניין החלבי/בשרי, גם אני שומרת כשרות ופתרנו את זה קודם כל שאנחנו לא שותים חלב (שלדעתנו לא טוב לאף אחד) ומשתמשים בחלב סויה, משתמשים בטופו
ואני שותה קפה בכיף אחרי ארוחת הצהרים.
ובדול, אני חייבת לומר לך שאני מעריצה אותך. לחיות בזוגיות-זה מלכתחילה לא קל, לחיות עם אדם שיש לו מגבלות שיכלות מרגע לרגע להיות מסכנות חיים-זה לא קל,
מי שלא מוכן לקחת אחריות על עצמו-זה לא קל. אחרי הכל איך ייקח אחריות על משפחתו? ואני מעריצה אותך שאת נלחמת ולא מתייאשת-כי יש כאלה שכבר היו מתייאשים מזמן, בין אם עבור עצמם ובין אם עבור ילדיהם.
אולי בכל זאת כדאי להוועץ בפסיכולוג (אתם לא חייבים ללכת ביחד) איך אפשר להקל עלייך ואולי גם עליו (אם כי הוא צריך לרצות גם).
יש שם בעיה של שליטה ושל כעס. אולי כעס על זה שהוא חולה, אולי כעס על כך שהוא חייב להגביל את עצמו ומצד שני בגבלה לכוון הפוך של להרוס, ואולי גם מרד:
אף אחד לא יכתיב לי מה לעשות.
מה שהייתי מנסה לעשות זה למזער את ה"הצגות" בפני הילדים. לא כדאי שילד יחיה בהרגשה שאבא יכול למות כל רגע.
אני מאחלת לך הרבה כוחות נפש, סבלנות ואורך רוח ושתמצאו את הדרך לשנות את המצב.
לפי הבנתי בהתנהלות נכונה יש אפשרות לחיות שנים ארוכות וטובות ... וביחד....
נ.ב. בני כמה אתם?