עזרה להורים
שלום לכולם. אני נדב, ואחי הגדול (והיחיד) נפטר לפני שנה ושישה ימים. זו המכה הכי קשה שקיבלתי כל חיי, ועד היום אני מרגיש את החוסר. עם זאת, מה שעובר עליי לא נראה כשבריר מהסבל שעובר על הוריי, בעיקר על אבי. אני לא אכנס לפרטים רבים, אבל תסמכו עליי שאין אני ממעיט בסבל שלי, אלא שהוריי עברו טראומה כזאת שמעלה אצלי חרדות לגביהם. עכשיו, משפחתי כרגע מורכבת, פרט לקרובים-רחוקים שאנו רואים פחות מידידי משפחה, רק ממני ומהוריי, ואבי אף אמר לי בזמנו שפרט לקשר שלו עמי, אין לו סיבה לחיות. תרשו לי להבהיר שאינני חושש שהוא יתאבד, אך פחדיי שפשוט ינהג בקלות דעת יתרה ולא ימנע פגיעה מעצמו מצמררים אותי מספיק. באשר לאמי, לדעתי היא תוכל להמשיך בחייה כל עוד ורק בזמן שאבי איתה, מכאן שסכנה אליו טומנת בתוכה סכנה גם כלפיה. באשר לעניין פנייתי אליכם, אחי נפטר בעת שהיה במעונות האונ' שבה למד במסגרת העתודה האקדמית. באופן מובן, נוצרו אצל הוריי תחושות של האשמה כלפי זאת, ומחשבות שאם היה גר בבית היה זה יכול להימנע. (נסיבות מותו המדויקות אינן ידועות לנו, רק ידוע לנו שנפל מבניין באונ' בלילה בין שישי לשבת) הבעיה נוצרת מכך שהם העתיקו את הפחד הזה גם אליי, וזאת אני יודע כשם שכשאני התקבלתי לעתודה האקדמית, ושקלתי אונ' אחרת, אשר גם רחוקה ותצריך מגורים במעונות, הם מיד פסלו את האפשרות והבהירו אפילו שזה בגלל העניין הזה. בינתיים, זה לא העלה בעיה, פשוט הלכתי לאונ' קרובה לבית, אבל ברור לי שבשלב כלשהו בעתיד אצטרך לעזוב את ביתי, ואני חרד מתגובתם לכך. בעיקר מאחר וכרגע בזמנים היותר קשים, לדוגמת האזכרה שהייתה אתמול, אני נמצא שם לדאוג שלא יעשו משהו מטופש מדיי (אבי רצה לנהוג, אף כי היה ברור לכל מי שדיבר איתו באותו היום כי לא היה במצב המאפשר את זה בכלל), אבל במקרה של עזיבתי את הבית, מעצם הדבר לא אוכל להיות שם באותה המידה. האם יש לכם עצות כיצד להתמודד עם המצב? (ניסיתי והתעקשתי מאבי לנסות טיפול מקצועי, אך בינתיים ניסיונותיי היו לשווא)
שלום לכולם. אני נדב, ואחי הגדול (והיחיד) נפטר לפני שנה ושישה ימים. זו המכה הכי קשה שקיבלתי כל חיי, ועד היום אני מרגיש את החוסר. עם זאת, מה שעובר עליי לא נראה כשבריר מהסבל שעובר על הוריי, בעיקר על אבי. אני לא אכנס לפרטים רבים, אבל תסמכו עליי שאין אני ממעיט בסבל שלי, אלא שהוריי עברו טראומה כזאת שמעלה אצלי חרדות לגביהם. עכשיו, משפחתי כרגע מורכבת, פרט לקרובים-רחוקים שאנו רואים פחות מידידי משפחה, רק ממני ומהוריי, ואבי אף אמר לי בזמנו שפרט לקשר שלו עמי, אין לו סיבה לחיות. תרשו לי להבהיר שאינני חושש שהוא יתאבד, אך פחדיי שפשוט ינהג בקלות דעת יתרה ולא ימנע פגיעה מעצמו מצמררים אותי מספיק. באשר לאמי, לדעתי היא תוכל להמשיך בחייה כל עוד ורק בזמן שאבי איתה, מכאן שסכנה אליו טומנת בתוכה סכנה גם כלפיה. באשר לעניין פנייתי אליכם, אחי נפטר בעת שהיה במעונות האונ' שבה למד במסגרת העתודה האקדמית. באופן מובן, נוצרו אצל הוריי תחושות של האשמה כלפי זאת, ומחשבות שאם היה גר בבית היה זה יכול להימנע. (נסיבות מותו המדויקות אינן ידועות לנו, רק ידוע לנו שנפל מבניין באונ' בלילה בין שישי לשבת) הבעיה נוצרת מכך שהם העתיקו את הפחד הזה גם אליי, וזאת אני יודע כשם שכשאני התקבלתי לעתודה האקדמית, ושקלתי אונ' אחרת, אשר גם רחוקה ותצריך מגורים במעונות, הם מיד פסלו את האפשרות והבהירו אפילו שזה בגלל העניין הזה. בינתיים, זה לא העלה בעיה, פשוט הלכתי לאונ' קרובה לבית, אבל ברור לי שבשלב כלשהו בעתיד אצטרך לעזוב את ביתי, ואני חרד מתגובתם לכך. בעיקר מאחר וכרגע בזמנים היותר קשים, לדוגמת האזכרה שהייתה אתמול, אני נמצא שם לדאוג שלא יעשו משהו מטופש מדיי (אבי רצה לנהוג, אף כי היה ברור לכל מי שדיבר איתו באותו היום כי לא היה במצב המאפשר את זה בכלל), אבל במקרה של עזיבתי את הבית, מעצם הדבר לא אוכל להיות שם באותה המידה. האם יש לכם עצות כיצד להתמודד עם המצב? (ניסיתי והתעקשתי מאבי לנסות טיפול מקצועי, אך בינתיים ניסיונותיי היו לשווא)