עזרה.....ענקית.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הרבה זמן לא פרקתי את זה, אבל פשוט הגיע הזמן. אני בת 16. ולפני 10 חודשים סיפרתי להורים שלי במכתב, משהו עליי שחשבתי מכל הלב שיוביל ליחסים טובים יותר, פתוחים יותר, ואפילו אוהבים יותר..סיפרתי להם שאני נמשכת גם לבנות. הסיבה העיקרית שסיפרתי להם הייתה כי תמיד המשפחה שלי הייתה חלק גדול בחיים שלי, ההורים שלי היו חלק גדול בחיים שלי, האחים..לא יכלתי לסבול את המחשבה שיש לי משהו כזה בראש כבר כמה זמן והם לא שותפים לזה. והסיבה השניה, היא שהייתה לי באותו זמן בת זוג אם אפשר לקרוא לזה ככה, ושנאתי את העובדה ששיקרתי להם כל פעם שראיתי אותה. אז פשוט כתבתי מכתב ארווווך, מהלב..מכתב שכל פעם שקראתי אותו הייתי אשכרה מתרגשת מעצמי..במכתב תיארתי הכל, את הבלבול שעובר עליי, את זה שאני לא יכולה ובטח לא רוצה לשקר להם יותר, את זה שיש לי אותה ואני כל כך לא רוצה לוותר עליה, את זה שאני אוהבת אותם יותר מכל דבר אחר ואני פשוט רוצה שיהיו שם בשבילי. שיעזרו לי בבלבול הזה, בתהליך הזה, שלא אצטרך לשקר יותר. בדיעבד, זה היה פשוט אופטימי וחולמני... הבאתי להם את המכתב, והתגובה הראשונית שלהם הייתה "חבל שלא סיפרת לנו, מה חשבת, שנאהב אותך פחות?" כמובן ששמחתי...רק שהשמחה הייתה מוקדמת, כי אחרי זה פשוט הכל השתנה. הם ביקשו ממני לנתק כל קשר עם הבחורה הזאת, כעסו עליי והתאכזבו ממני על ששיקרתי להם כשפגשתי אותה, אמרו לי שאני מבולבלת ולא יכולה לדעת בגיל שלי מה אני רוצה (וזה נכון, אני מבולבלת, אני מרגישה משיכה לשני המינים, זה היה שקר להגיד להם שאני בטוחה בעצמי...למרות שזה היה חוסך המון...), שהם לא מסכימים לזה ואם אני אתעקש בגיל 18 שככה אני אז לא תהיה להם ברירה אלא לקבל אותי, אבל כרגע כל עוד הם יכולים למנוע את זה ממני, זה פשוט לא הולך לקרות... זה פוצץ אותי. הוציא ממני את כל הרע שבעולם, היו לי ימים מסויטים שעברתי ממחשבה שאני לא יכולה לתת להם לשלוט בחיים שלי למחשבה שמה בדיוק אני חושבת לעצמי, זה ההורים שלי, אני בגיל כזה ואין לי ברירה אלא להקשיב להם. מחשבות של אני לא רוצה לאבד אותה לבין מחשבות של למה לעזאזל שיקרתי להם, איך יכולתי לאכזב אותם... הדבר הראשון שעשיתי אחרי זה היה לספר לאח שלי הגדול. מאח שלי תמיד תפסתי כבנאדם הכי בוגר, הכי מדהים והכי חכם שיכול להיות..אז הלכתי וסיפרתי לו הכל בתקווה שיבין אותי, שיעמוד לצדי כשאין לי בדיוק את ההורים שלי, להפך. ומה שקרה זה שוב, בדיוק ההפך..הוא כעס עליי על השקרים, אמר לי שבגילי אני לא יכולה לדעת כלום ולא יכולה לעשות כלום, שזה פשוט אסור..ושבגיל מאוחר יותר אני אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל כרגע פשוט לא. אמר שההורים שלי מדהימים ואני פשוט מאכזבת אותם, שהבלבול הזה יכול לעבור..וטיעון שעבר בין שלושתם כל הזמן..שההתנסות הזאת עם בנות יכולה להסיט אותי, ולכן אסור לי בכלל לחוות את זה..לא עד שאדע ב-100% מי אני. ואחרי שדיברתי עם אחי..העולם חרב עליי פשוט..ככה הרגשתי. אם אח שלי, שהוא הבנאדם שתמיד היה צודק מבחינתי, אומר ככה..מי אני בכלל לחשוב אחרת, לעשות אחרת..הכל השתנה באותו רגע. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפוררת והכל בגללי, ראיתי את אמא שלי בוכה כל היום ואבא שלי שבור, אבא שלי שאותו בחיים לא ראיתי בוכה..אחי הקטן שממנו מנסים להסתיר הכל כדי שזה לא חלילה יעבור הלאה, והאח הגדול שחוזר מהצבא באמצע שבוע פשוט כי הוא מרגיש שהמשפחה שלו מתפרקת..והכל בגללי. הכל על הכתפיים שלי, ולא רק שהרגשתי ככה..הם פשוט אמרו לי את זה, חד וחלק. שזה בגללי. אלו היו הימים הכי קשים שעברתי בחיים שלי, ימים שלאחריהם החלטתי שאין לי ברירה, אלא להקשיב להם. ניתקתי קשר איתה, למרות שזה היה פשוט קשה. הפסקתי לחשוב, הפסקתי להרגיש, הפסקתי לרצות..כל מה שחשבתי לעצמי זה שאיך לעזאזל אני מעיזה לערער את השלווה של הבית..הרגשתי אכזבה, כעס, והרבה רצון לצעוק הכל שוב אבל פחד, פחד שהימים האלו יחזרו..שהסיוט יחזור..רק רציתי שהכל ייפסק ויחזור להיות כרגיל, כמו לפני. כל כך כעסתי על עצמי על שהבאתי להם את המכתב הזה, כל מה שרציתי זה לרצות אותם ושיפסיקו כבר לבכות בגללי, שהכל יפסיק להיות כל כך נורא. אז זה מה שעשיתי. ריציתי אותם. באותו זמן התחלתי ללכת לפסיכולוגית, שלה הייתי אומרת הכל..כמה שאני מאוכזבת וכועסת, וכל מה שעובר עליי איתם, ואיך אני מתחרטת על הכל, ואיך שאני כבר לא מבינה מי פה לא בסדר, ואיך לעזאזל אני אמורה להמשיך מפה..בשקרים שוב, או פשוט לעשות מה שהם רוצים..הגעתי למצב שכל מה שרציתי זה ללכת מהבית, ללכת מהבית שתמיד היה הכל בשבילי, כל מה שרציתי זה שההורים שלי ירדו ממני, ההורים שלי שתמיד הייתי חרדה לאבד אותם..הרגשתי שאיבדתי הכל, איבדתי אמון בהם והם איבדו את האמון בי, היה שקט בבית שהרג אותי, שקט שהראה הכל..הייתי בוכה כל הזמן, התפרקתי, הפסקתי לדבר, החברים היו היחידים שהיו שם בשבילי...רק הרגשתי רע על זה שאני מעזה לחשוב שאני יכולה להיות כזאת. הם גרמו לי לשנוא את האפשרות שבכלל יש לי נטייה כזאת, אחרי תהליך שעברתי הם החזירו אותי אחורה, וכל מה שחשבתי לעצמי זה הלוואי ויכולתי להרגיש רק מה שיהיה נכון..נכון בשבילם. מאותו רגע הפסקתי לספר להם כל דבר הכי קטן עליי. הפסקתי להרגיש שייכת לבית. כאב לי שהרגשתי זרה, כאב לי שאיבדתי אותה, כאב לי שאני ממשיכה להרגיש את מה שהם כל כך לא מקבלים..ומפעם לפעם הבנתי שהטעות שלי הייתה שלא הצבתי להם עובדה שאני נמשכת לבנות, אלא אמרתי להם שאני מבולבלת..אולי אם הייתי מציבה להם עובדה הם לא היו נתפסים על המבולבלת ועושים הכל כדי לשנות אותי. הזמן עבר, הפצעים קצת התרככו והמשפחה חזרה להיות כרגיל..בשבילם. וזה היה אך ורק בגלל שהסכמתי להם, הסכמתי להפסיק הכל, לא לשקר, לא להתנסות ולא לעשות כלום. הבאתי להם חבר הביתה והם היו כל כך שמחים שכל מה שרציתי היה להקיא מהזיוף שלהם, והגעתי למצב שאין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר גיל 18, סתם כדי שאוכל סופסוף להגיד להם זה מה שאני רוצה לעשות - אז מה שאני אעשה. העניין הוא שכמה חודשים אחרי שזה קרה, חזרתי לשקר. כן עשיתי וכן יצאתי, וכל פעם היו יורדים לי 10 שנים מהחיים רק מהלחץ שיגלו. ושנאתי, שנאתי לשקר, אבל פשוט הרגשתי שאני לא יכולה ולא רוצה יותר לעשות מה שהם רוצים. לפניהם הייתי בדיוק מה שרצו שאני אהיה, ובחוץ..הייתי אני. חברים היו אומרים לי שאין להם זכות להגיד לי מה לעשות ושאני צריכה להכריח אותם לקבל אותי, אבל הניסיון המר אמר לי שאני לא באמת יכולה. ופחדתי, פחדתי לפתוח את הנושא הזה. הוא נעלם. ואני תחת גיל 18, ואני חייבת, חייבת, לעשות מה שהם רוצים. ואין לי כבר כלום איתם, אני לא משתפת אותם בכלום, הכל כל כך שטחי ומגעיל שזה פשוט מצחיק לחשוב עד כמה הכל היה שונה לפני שסיפרתי להם. הכל השתנה בחיים שלי מאז. הם זורקים לי מדי פעם הערה כמו "אם נגלה שאת משקרת לנו, את תאבדי אותנו לגמרי" כאילו שכבר לא איבדתי אותם, אבל הפחד הגדול שיגלו שאני משקרת גורם לי לצמרמורת..אז אני רוצה להפסיק, אבל זה מרגיש לי כל כך מזויף וכנוע. אני לא רוצה להיכנע להם, אני מרגישה שכבר איבדתי אותם ממזמן, והכל, והכל, זה בשביל לרצות אותם. ומפה אני כבר לא יודעת מה לעשות. נמאס לי. אני לא רוצה יותר לשקר, ומצד שני אני לא רוצה לעשות מה שהם אומרים. אני לא יודעת מי צודק פה, הם או אני. נמאס לי מהחשדנות שלהם כל הזמן, הם אף פעם לא מאמינים לי כשאני אומרת להם איפה אני. לפעמים זה בצדק, ולפעמים זה לא.. המשך...
