ושבים לדיון שבינתיים לא הוביל לשום מקום
אסף, לא שאני לא מסכים איתך שמי שרוצה ללמוד רגאיי מוכרח להכיר את השורשים של המוזיקה משנות ה60 וה70, אבל אם נשמעה דעתי, אני חושב שבשביל המאזין הממוצע של ימינו (שאינו נוהג בד"כ להעמיק במוזיקה), יהיה לא קל לעכל את הרגאיי השורשי בתור הדבר הראשון שהוא ישמע. בשונה ממך, אני חושב שאומני הרגאיי של ימינו יכולים לפתוח את הצוהר עבור המאזין הממוצע הרבה יותר מאשר אוגוסטוס פאלו זצ"ל, לדוגמא, וזה פשוט כי מוזיקלית האומנים של ימינו נשמעים קרוב יותר עבור המאזין מן החוץ לדברים שהוא כבר מכיר. מה יקרה הלאה, זה כבר עניין של המאזין (לא כולם בוחרים להתעמק וללמוד עוד, לצערי הרוב לא), אבל בוודאי שאי אפשר לשלול את האומנים של ימינו כנקודת פתיחה טובה. אני חייב לציין שאם לא הייתי מתחיל בלשמוע בוג'ו באנטון, סיזלה, קפלטון ולוצ'יאנו - לא הייתי מגיע לסילפורד ווקר, לסקאטלייטס, לפרינס ג'אזבו וכל הקלאסיקות. אני לא בא לתת את המקרה שלי ככזה שצריך להעיד על הכלל, ומאידך אני גם לא חושב שהשיטה שלך צריכה. כל מקרה לגופו. אבל בסופו של דבר חשוב לזכור שרגאיי הוא ז'אנר שאינו קל לעיכול אצל הרבה אנשים. למאזין מן החוץ קשה להבין אותו הרבה פעמים, ולשמוע משהו שקצת יותר קרוב למה שהוא כבר מכיר, יכול לקרב, לשיטתי, אנשים לרגאיי בצורה טובה מאוד, שלא לומר טובה יותר.