כמו שדורי אמרה נכון- אלה מושגים מעולם המשפט
בשביל להעניש מישהו צריך שיהיו שני רכיבים:
א. אקטוס ריאוס= מעשה
ב. מנס ריאה= כוונה או 'יסוד נפשי'
בסביין שאל אם זה בסדר מה שסילברלט עשה או איך שהוא מתבטא כלפי נשים.
והסכמתי איתו- זה לא בסדר.
אבל מבחינת הסטייט אוף מינד הנפשי שבו הוא נמצא אני לא חושבת שאפשר לשפוט אותו בכזו פשטנות.
כשטוב לך אתה נוטה לראות את הטוב באנשים
וכשרע לך אתה נוטה לראות את הרוע באנשים ואת הרוע בעולם (כפשוטו. וגם במובן הזה שהעולם רע במכוון , לכאורה, כלפיך וטוב לכל השאר).
וזה חלק ממה שדוחף אנשים לפתרון , לכאורה, האובדני: הם לא רואים שום תקווה. לא לעצמם. לא לעולם.
****************************************
אנשים נוטים להתייחס למחלות נפש כאיזה משהו שהאדם בוחר בו או משהו פסיכוטי ונטול שליטה ותפקוד .
ושניהם לא בהכרח נכונים.
אדם יכול להיות לכאורה הכי נורמטיבי שיש, אבל בנקודות בהן המחלה פוגעת הוא חסר שליטה.
אדם עם OCD (תסמונת אובססיבית-כפייתית) לא יכול לשלוט על הקומפוסליות שלו. פשוט לא מסוגל. מבחינתו החיים שלו תלויים בזה. מבחינתו זה כמו להגיד לו להשאר עוד זמן מתחת למים בלי לקחת אוויר.
הוא לא רוצה לעשות את זה, הוא סובל מזה, זה משבש את חייו- אבל הוא פשוט מוכרח לעשות את זה או ש,מבחינתו, הוא בסכנת מוות.
אנשים עם הפרעות אכילה לא רוצים להחזיק בהפרעה שלהם. יש אנורקטיים שרוצים לאכול. רוצים להבריא. רוצים להרגיש טוב יותר- אבל הם לא מסוגלים. הם נגעלים מעצמם. במראה הם רואים רק שומן ומבחינתם להכניס אוכל לפה זה כמו להתאבד.
ואותו דבר דכאון (על שלל סוגיו/רמותיו/נגזרותיו)......
אנשים דכאוניים לא רוצים להיות עצובים ומיואשים כל הזמן. הם פשוט לא מסוגלים אחרת.
זה כמו שמבקשים ממנו להתאמץ ולהתגבר על עצמו לראות צבעים שהוא , מבחינתו, לא מסוגל לראות. הוא לא מסוגל לראות ורוד ואדום וירוק וצהוב- רק שחור ושחור ושחור ושחור ושחור כהה.
ובאים לאדם הדכאוני ואומרים לו: אבל תסתכל!! אתה לא מסתכל! תסתכל על כל הצבעים שיש פה!!!
והוא מסתכל. הוא באמת באמת מסתכל- והוא, בעיניים שלו רואה רק צבע אחד. צבע אחד שחוזר על עצמו בכל מקום.
וכשהוא מנסה לדמיין דברים הוא רוצה לדמיין אותם צבעוניים- אבל הוא לא מצליח. הוא לא מצליח לדמיין משהו אחר.
יש כאלה שבשביל לשים לב שיש מגוון צבעים צריכים שישימו להם צבע ליד צבע כדי להבין שבכלל יש הבדלים
ויש כאלה שבלי תרופות רלוונטיות בחיים לא יצליחו לראות
אבל לבוא ולהתייחס לדכאון כאילו זה משהו מינורי. משהו שאם רק תתאמץ קצת. אם תנסה לשנות קצת, אם רק נוכיח אותך עוד קצת, נכעס עליך על כל הראיה המעוותת, תצליח 'להבריא ולהיות "נורמלי" פתאום'... זה חוסר הבנה מהותי של מה זה דכאון.
***********************************************************
כל מה שכתבתי על דכאון וכו' היה על דכאון וכו'. לא על סילברלט.
אני לא רופאה.
לא פסיכולוגית.
ובעיקר, לא מכירה את סילברלט.
אני לא יודעת מה מצבו הנפשי של סילברלט, לא יודעת מה מצבו הקליני, אין לי שום סמכות לאבחן אותו ובעיקר, רע לי מאד לדבר עליו ומעליו בפניו ולא איתו (עניין טכני. פשוט מגיבה על דברים שכתבתי אליו לאנשים אחרים וזה לא נשמע לי טוב).
אז אני רק אומר שאדם לא צריך להיות מאובחן קלינית בשביל שנדע שלא טוב לא
ואם לא טוב לך באופן מתמשך שמפריע לך לחיות את החיים שלך כמו שהיית רוצה לחיות אותם- אז שווה למצוא את הדיאגנוזה הנכונה והפרוגנוזה הרלוונטית.
לאחד זה לפרוק
לאחד זה לקחת חופש.
לאחד זה רפואה משלימה
לאחד זה רפואת הנפש
לאחד רפואת הגוף
ולאחד כל התשובות הנכונות
לדעת מה מהפתרונות הכי רלוונטי ומתאים לסילברלט שלנו- זה לא משהו שאנחנו יכולים לעשות
אבל כקהילה וירטואלית מה שאנחנו יכולים לעשות, ומצוינים בלעשות את זה, זה להשאיר פינה לחמלה (לא במובן של רחמים והתנשאות, אלא במובן של סובלנות, הבנה, אמפתיות והכלה) לא שיפוטית
שלפחות באיזו פינה אחת בעולם, גם אם וירטואלית, השחור יהיה קצת פחות כהה.
לא שאי אפשר להעביר ביקורת , להיפך. אבל ביקורת חיובית על 'מה כן', עדיפה תמיד על ביקורת שלילית.
ואם היא נעשית ממקום אוהד, מכיל ומנסה להבין (כמה אפשר לשחוק את המילה 'אמפתיה') היא גם נשמעת אחרת.
אולי, הלוואי, זה יעזור או לא יפריע לגייס קצת אנרגיות כדי לגלגל תהליך , משמעותי יותר או פחות, בדרך לשינוי.
