הי מתוקה
קודם כל, ממש גאה בך על זה שאתמול אמרת לא, ועוד פעמיים!
אל תחשבי שזה שהיום אמרת כן אומר שההתקדמות הלכה לעזאזל. למידה היא תהליך שיש בו עליות וירידות. לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות. אבל זה שנכנסת למסלול של שינוי התנהגות זה מדהים. וזה שהבנת שהבקשות האלה מהמשפחה שלך הן טריגר בשבילך, זה הצעד הכי חשוב.
אני רוצה להוסיף שהבקשות החוזרות ממך לעזרה בעל דבר קטן הן בתדירות מציקה והתפקיד שלך עכשיו הוא לאט לאט להכניס להם לתודעה את העובדה שיש לך חיים משלך ואת לא כל הזמן לרשות האחרים.
וגם, תנסי להבין שאת בעמדה של כח. אם האחיות שלך לא מצליחות לבצע בלעדיך פעולות פשוטות כמו הקלדה, תביני כמה הן צריכות אותך. אני לא אומרת את זה כדי שתרחמי עליהן, אלא כדי שתביני כמה לא נחותה את.
ממש חשוב שתציבי גבולות (אגב, זה שאחותך החליטה שיעזור לך לעזור לה זה ממש טיפשי. רק את יודעת מה יעזור לך. זה מזכיר לי שאחותי הגדולה החליטה שלעשות בייביסיטר בשבילה יעזור לי. כי מה יש לי כבר בחיים? בקיצור, חיה בסרט). וזה התפקיד שלך עכשיו להציב את הגבולות האלה.
וככל שתביני שאת חייבת לדאוג לעצמך ולבריאות שלך, גם אם זה על חשבון ריצוי האחיות שלך או אמא שלך, תהיי פחות מדוכאת.
ומותק, תשתי הרבה מים ותשבי באור מעומעם, אפילו בחושך. עד שתיפגשי עם הפסיכיאטרית ויהיו לך יותר תשובות לגבי כאב הראש.
