מזמן שמעתי את המושג נשמות עתיקות / נשמות צעירות
מנסה לברר עם עצמי ובעזרתך -
האם נוצרות נשמות חדשות כל הזמן?
או שכל הנשמות קיימות מבריאת העולם - אלא שהתהליך שהן עברו מבחינה תודעתית שונה,
כלומר, נשמות עתיקות הן אלה שעברו תהליך תודעתי מתקדם עם יכולת יישום גבוהה, לעומת נשמות צעירות שעדיין צריכות לעבור דרך על מנת להתפתח מבחינה תודעתית וכו'.
מצד שני - העולם קיים המוני שנים, האם יתכן שלא רוב הנשמות כבר לא ממש צעירות?
איפה נכנס האופי/האישיות/החינוך/האינדיבידואליות של האדם?
נשמת האדם בחייו קשורה גם לגוף שלו, דהיינו לחומר - האם אפשר להפריד לגמרי בין השניים?
עדיין אני נעה בין ספקות לנפרדות הנשמה מהגוף לאחר המוות - לפעמים יש לי תחושה שאנחנו עובדים על עצמנו בעיניים, קשה לנו להשלים עם הסופיות, וחוץ מגוף מתכלה וזיכרונות של החיים - אין כלום. לכשימותו קרוביו הזוכרים אותו הוא ייעלם לגמרי מהעולם.
מצד שני - קשה לי לתפוס, איך אדם שצבר ידע, ותובנות, ועשה דברים בעולם - הולך לעולמו וכל מה שצבר באישיותו ובנפשו נעלם כלא היה.
.
אם ההמשכיות היא גנטית בלבד - זה גם קצת קשה לקבל, כי כל אדם הוא בפני עצמו, נשמתו היא שלו ולא של הוריו, אפילו אם יש דימיון חיצוני, או המשכיות גנטית.
כל אדם הוא בפני עצמו - נשמתו עומדת בפני עצמה.
.
בצעירותי היה לי הרבה יותר קל לקבל את רעיון הנשמה שעומדת בפני עצמה מחוץ לגוף.
משום מה, לאחר מות אמי מתחוללים בי רגשות מעורבים בנוגע לכך.
.
לגבי הכלת האחר - או אי רצון לראות כאב.
אני מחשיבה את עצמי כנשמה עתיקה יחסית
בצעירותי לא הבדלתי בין אנשים - אמי חינכה אותי להבדיל (מה שקוראים היום גזענות).
בצעירותי האמנתי שאהבה חשובה יותר מהכל - ניסיון החיים לימד אותי שרוב האנשים עסוקים בעצמם ולא באמת אכפת להם מאחרים (אני לא שונה בהרבה מהם), (מעטי מעטים מאירי פנים ואהבה אמיתית בלבם).
קשה לי לראות סבלם בעלי חיים (מעדיפה לא לראות ולא לדעת) - בילדותי לא הבנתי, גם כמעט לא נחשפתי לבעלי חיים ו/או לסבלם).
ביני לבין עצמי - מהרהרת, נשמה מגיעה לעולם כדי להתפתח וגם כדי להעמיד מראה לאחרים, לעזור לאחרים להתפתח - מאחר וחלים שינויים בתפיסת העולם ובתובנה, האם זה אומר שנשמה יורדת מדרגה? או שבמהות שלה היא תמיד בשלבי התפתחות?
