ההתחלה שלי.................
כשהבן שלי אובחן בסביבות גיל שנתיים, דבר ראשון הוצאתי אותו מהגן אליו נכנס חודש קודם, כבר היה ברור שהמסגרת לא מתאימה לו. הילד היה עבורי חידה. הוא לא שיתף פעולה או נראה כאילו הוא מעוניין בקשר - מעבר לסיפוק צרכיו, ולא ידעתי איך ליצור איתו את הקשר הראשוני. בעזרתה של פסיכולוגית אליה אני הלכתי התחלתי בתהליך יצירת הקשר באופן הבא : הייתי יושבת לידו, על הריצפה בגובה שלו, מסתכלת מה הוא עושה, לא אומרת כמעט כלום, רק יושבת מתבוננות ולפעמים אומרת מילה אחת, תאורית על מה שהוא התעסק איתו, לדוגמא : אם הילד ישב ושיחק במכונית הייתי אומרת "מכונית " או אם הוא הסיע את המכונית אז יכולתי להגיד "נוסעת" או עוצרת, אבל שום מילה שיפוטית גם אם היא חיובית כמו - יופי, טוב, כיף. תאורי בלבד. המטרה היתה להיות איתו, בפעילות שלו, אבל באופן העדין ביותר, ובאמת, הוא התחיל להרים אלי עיניים, ולחייך אלי - כמו אומר, כן, נחמד לי שאת איתי פה. באופן מאוד הדרגתי (אני מדברת על חודשים) התקדמתי וניסיתי להיות שותפה יותר משמעותית, למשל : להציע לו צעצועים שחשבתי שמתאימים למה שהוא התעסק איתו באותו רגע, אם הוא צייר בצבעי אצבאות - להציע עוד צבעים, אם בבצק - להציע לו שאכין לו כדורי בצק - והכל בשיא העדינות לשאול "רוצה?" ולהשאיר את החפץ לידו כך שיוכל לבחור אם לקחת אותו. אם הוא אומר מילה או אפילו צליל - פשוט לחזור אחריו, אם הוא עושה תנועות - לעשות איתו, לתת לו להוביל ולהצטרף בשיא העדינות. אצלנו זה עבד יפה לדעתי, אבל זה לא לכל היום, וזו לא העבודה היחידה כמובן. הילד גם הלך לקלינאית תקשורת, ולריפוי בעיסוק, ולהתעמלות וכמובן גם לפסיכולוגית לתרפיה. אגב, אם את מגיע לפסיכולוג שאומר לך שאי אפשר לעשות תרפיה לילד קטן - זה אומר שהוא לא יודע לעשות תרפיה לילד קטן וצריך לחפש משהו אחר שכן יודע...........
