עכשיו כש"יודעים" - מה עכשיו?

[להבה ירוקה]

עכשיו כש"יודעים" - מה עכשיו?

היה פה שירשור שדיבר על גילוי ואיתור של הפרעת אכילה אצל הילד/ה בבית. זה בהחלט חשוב לאתר, ואז למצוא מטפל וכו'. אבל מה קורה בבית? הרי פגישה אצל מטפל היא שעה בשבוע, ואז, חוזרים לבית שמראש (בהרבה מקרים, לא בכולם) היווה הקרקע להתפתחות המחלה. אילו שינויים צריכים בני המשפחה לעשות בקירבם, בכדי לשנות ולהבריא מן הבעיה המשפחתית? (בעיני - ה"א זו בעיה משפחתית, ולא נקודתית של בעל הסימפטומים. כמובן, זו דיעה לא גורפת. יש עוד גורמים למחלה. אני מתייחסת כרגע לגורם המשפחתי).

 

[rolan]

חשבתי שיגיעו עוד

בני משפחה שיכולים לשתף, לצערי זה עדיין לא קורה. עלינו סיפרתי בבלוג שלי, לכן אנסה לספר כאן בקצרה. כל חולה, בכל מחלה שלא תהיה אפילו הקלה ביותר, זקוק לעזרה. גם בשפעת או סתם דלקת בגרון, נעים וטוב כשיש מי שנמצא לידך, מעודד ועוזר להתגבר. אני מאמינה שהחלמה באה בראש ובראשונה בעזרת הנפש. חולים במחלות קשות הזקוקים להשגחה מתמדת ותמיכה, יכולים לסחוף את הסובבים אותם לתוך מעגל אינסופי של רגשות שונים וקשים. תנסו לדמיין אדם טובע ומציל היוצא לקראתו, המציל חייב להיות חזק ונחוש כדי להצליח למשות את הטובע שאם לא כן יטבע אף הוא יחד איתו. כך זה במחלות קשות, הסובבים את החולה חייבים להיות חזקים ונחושים להוציאו ולגרום לו להחלים. ההחלמה בידי החולה, העזרה והושטת היד בידי הסובבים אותו. חשוב מאוד לזכור שהחולה לא בחר את המחלה ואין זה אשמתו. בנוסף, למרות שלפעמים החולים (בעיקר במחלה הזו) יעשו דברים שמאוד מאוד ירגיזו אתכם (המשפחה והחברים) אל תתרגזו, אל תכעסו, תנסו לקבל הכל באהבה ובסבלנות אין קץ. אם תצליחו להתנתק מהכעס, מהתסכול ומכל רגש שירחיק אתכם מהחולה, תצליחו לעזור לו. אל תשכחו אף פעם, עשו עבור החולה מה שהייתם רוצים שיעשו לכם... לא הייתם רוצים שיזניחו אתכם, שיתעלמו מכם, הייתם רוצים - חיבוק, חום, תמיכה והרבה אהבה. תמיד תמיד תחשבו מה הייתם אתם רוצים לקבל כחולים

 

[להבה ירוקה]

את לא חושבת ש-

החולי הוא חולי משפחתי? (מדגישה- בחלק מהמקרים) ואז יש לשנות למשל: דפוסי דיבור מסויימים שהיו נהוגים בבית (דוגמא הכי ראשונית שעולה לי).

 

[rolan]

רק על עצמי

אני יודעת לספר... הבית שלנו טעון רגשות הרבה חום, הרבה קרבה... תמיד זה היה כך לא מצאתי אצלנו (אולי אני טועה) דברים ששינינו בעקבות המחלה של בתי. מה שכן, נתנו הרבה הרבה יותר תשומת לב, שגם כך היתה, רק שבעת המחלה וגם לאחריה היא היתה יותר מודגשת יותר מוחצנת ועם הרבה מודעות.

 

[להבה ירוקה]

בבית שלי -

לא שינו הרבה, אבל מה שכן שינו זה למשל דיבור על אוכל: רוב הזמן עוזבים אותי לנפשי היום - ולא מציקים כמו פעם- מסתכלים בצלחת וכמה אוכלת ומה אוכלת. מבינים שזה עניין רגיש. אבא שלי לפעמים מתפלק לו איזה משפט (כי הוא בעצמו עם אישיו על אוכל - והוא תמיד תמיד מסתכל מה אחרים אוכלים וכו'), אבל אני עוצרת אותו. לגבי: השמנת,רזית - אין. המילים האלה לא קיימות בלקסיקון. מילים אסורות. במקומן אפשר להגיד: את נראית טוב, הבגד יפה לך וכו'. פלישה לפרטיות - בכל פעם מחדש אני מגדירה את הגבולות שלי, משום שההורים שלי לא יודעים גבולות. הם שואלים על חשבון הבנק ועל ההחלטות שלי (נניח שהחלטתי לא לתקן את המזגן. זו החלטה שלי. הם מתעסקים בזה כאילו זה המזגן שלהם), ואני צריכה לעצור את זה - במקומות שנראים לי פולשניים מדי. במקומות אחרים - אני משתדלת להתאמץ ולשתף, כי אני יודעת שלקחתי את הפרטיות שלי למקום מאד קיצוני. הקיצור - החלמה משפחתית, בין היתר - נראית לי מאד קשורה להגדרת גבולות.

 

[rolan]

אפרופו

השמנת, רזית... בשבועיים האחרונים הבת שלי בקורס מאוד אינטנסיבי הדורש מאמץ גופני רב. באחד הערבים כשאספתי אותה אמרתי לה שנורא רזתה והיא חייבת לשים לב. היא ענתה לי שכן נכון וגם אמרו לה אבל אל חשש היא אוכלת ובאותה נשימה ביקשה שנלך לקנות סנדוויץ' ענק וזללה אותו בתיאבון רב... אז אם הכוונה לסוג דיבור כזה, אנחנו באמת ממעטים להשתמש בו. לגבי החדירה לפרטיות, היא כבר מסמנת עד כמה ומתי היא מסכימה, זה נע ונד על פני הסקאלה, אני מצידי מאוד משתדלת לתת לה את מרחב המחיה הדרוש וגם את האפשרות לבוא לשתף ולקבל תמיכה...

 

[להבה ירוקה]

יופי. זה נשמע כמו תקשורת בריאה

אם אמא שלי תגיד לי משהו בסגנון שאת אמרת לביתך - אני משתגעת על המקום. אבל זה בגלל שאמא שלי היא טריגר רציני לכל העניין. אולי יום אחד זה לא יהיה ככה. אני בשנה האחרונה (בעקבות סדנא שעברתי) הולכת ומשתחררת ממנה ולכן יש לה יותר חופש להגיד לי משפטים שונים. אבל עדיין לא בעניין הזה.

 

[rolan]

זהו זה יקירתי

כשתביני ותפנימי שכל מה שנאמר ונעשה זה - א. לטובתך ב. בעיה שלהם לא חשוב הסדר... תצליחי להתגבר על כל דבר, גם הכואב ביותר, שייאמר לך... זו דעתי האישית והבלתי מקצועית לחלוטין

 

[להבה ירוקה]

מסכימה עם סעיף ב'. לא עם א'.

 

[rolan]

לא מרתי תסכימי

אמרתי כשתביני...

 

[להבה ירוקה]

לא לא לא.

רולן יקרה שלי - אני לא חושבת שזה המצב. אני מבינה טוב טוב את המצב, ולא מסכימה איתך. להגיד לי שאבין מתישהוא, זה להיות משוכנעים שיש דרך אחת, גם אם לא מכירים את כל הפרטים. ואין דרך אחת

 

[rolan]

חס וכרפס להבונת ירוקה שלי

לא אמרתי שיש דרך אחת, אמרתי שזו דעתי. המלצתי לך לחשוב בכיוון... חלילה לא משהו כפוי

 

[להבה ירוקה]

אוקיי. יופי. אז לא הבנתי אותך.

ובאמת קיוויתי שאני טועה.

 

[אופירA]

צריך להבין את האמת

ולא תמיד האמת היא שמה שנאמר ונעשה זה לטובתי. בטיפול נפשי מגיעים לשורש האמיתי של הדברים. יש ילד שלומד להתבגר ולראות שהוריו רוצים את טובתו, וכדאי לו לשמוע לעצתם. כניעה לאמת זה שלב חשוב בהתמודדות עם הפרעות אכילה. ויש ילד שלומד לזהות את המופרעות של ההורים שלו, ואיך שלמרות שהם לא אשמים ולא רעי לב - הם מקיפים את חייו בעצות אחיתופל, שמטרתן לגמד את אישיותו ולהשאיר אותה בשליטתם!!! אז זו באמת בעיה שלהם. והוא לומד איך לא להאשים את עצמו בבעיה שלהם. רולן, את אם מקסימה. אך אנא, אל תצאי מהנחה שכל ההורים רוצים ויודעים את טובת בנותיהם האנורקטיות/בולמיות. רוב הבנות הסובלות מהפרעת אכילה שאני היכרתי - הפרעת האכילה שלהן נבעה במקרה הטוב מקשר סימביוטי שהזינה האם, ובמקרה הגרוע זו היתה תגובת הרס עצמי ליחס חולני של ההורים. הפסיכולוגים עבדו איתי שעות נוספות כדי שאסכים להפסיק לתת אמון בהוריי (שהם אנשים טובי לב שרוצים שיהיה לי טוב) ואתחיל להאמין באינטואיציות הפנימיות שלי.

 

[rolan]

ממש לא מקבלת

להאמין באינטואיציות הפנימיות שלך אינו אומר להפסיק לתת אימון... אני חושבת שמשהו פוספס כאן. חוסר אמון באנשים בכלל ובהורים בפרט יכול לגרום לניכור והסתגרות. אני לא מכירה אותך אופיר, אבל אני חושבת שהלכת מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה ולא טוב לעמוד בקצה...

 

[להבה ירוקה]

אבל לפעמים

לחוסר האמון הזה יש בסיס. ובאמת, האינטואיציה שלי כיום - גורמת לי להתנהג שונה ממה שהוריי חינכו אותי אליו (אני מדברת על תחומים של רגש. יש הרבה דברים בחינוך שלהם שאני מקבלת ומיישמת, אבל לא על רגש, חברויות, תקשורת).

 

[rolan]

התכוונתי

לאמון באופן כללי... לאו דווקא במה שההורים אומרים או מייצגים... חוסר אמון גורם להסתגרות, גורם לניכור ובידוד (במצבים קיצוניים כמובן).

 

[להבה ירוקה]

מסכימה איתך ../images/Emo13.gif

האמון שלי דוקא התרחב מאד וגדל. גיליתי שהאנושות (והאנושיות, בעיקר) מקסימה. המון אנשים שעוזרים, ומקבלים, ותומכים. ויש גם המון אנשים שהמשוואה הזו לגבי רזון או עודף - בכלל לא משנה להם. זה היה טוב וכיף לגלות את זה, ולצאת מהדפוסים המשפחתיים.

 

[להבה ירוקה]

נכון. לפעמים-

ה"מופרעות" המשפחתית, יוצאת דרך סימפטומים שהילד מפתח, בגלל הזיהוי הזה. אני היום מאד מאד מאמינה באינטואיציה שלי. אני חושבת שזה הנכס הכי גדול שלי. אם לא זה, אז אני לא יכולה לסמוך על עצמי. מה שכן, לגבי אמון בהורים - אני בטוחה שמוצאים איזהשהוא שביל אמצע, בסופו של דבר. אני חושבת שהוריי הם טובי לב, רוצים שיהיה לי טוב בגדול, אבל יש כמה נושאים שהם ואני לא רואים עין בעין, וזה מזיק. לרצות שאני אהיה רזה כי רזון שווה הצלחה - בעיני לא נחשב לרצון טוב של הוריי, משום שזה רצון מזיק ולא מקבל את הילד בכל תנאי. וזו דוגמא אחת

 

[אופירA]

בדיוק על זה מדובר!

וגם על להאמין שבחיים אני לא אתחתן, כי אף אחד לא יתחתן איתי. וגם על להאמין שאני בעצם מכוערת, וצריכה ניתוח אף וכו'. וגם על להאמין שאני רעה, ולא מתנהגת יפה בכלל. טיפוס שלילי כזה. ואפילו על להאמין להם שהם דוברי אמת, כאשר הם בדרך כלל משקרים... לסמוך עליהם שהם מהיום והלאה לא יחטטו לי עוד בניירת האישית ולא יפתחו לי מכתבים, כי הם הבטיחו (אבל הם לא מקיימים, ובאישיות שלהם זה בכלל לא נראה בעיניהם דבר שלילי). על להאמין לעקרונות שלהם בחיים, שלא מקובלים עליי בכלל, אבל אסור לי להשמיע את דעותיי בשום אופן, כי התגובה היא תמיד - תמיד, בכל גיל, בכל מצב - התקפות לא ענייניות, פסילה על רקע אישי, ניצול של חולשות ע"מ לפגוע. לפקוח את העיניים ולדעת שאינני שייכת לשם, לא הייתי שייכת ולא היה לאף אחד זכות לכפות עלי אלימות מילולית. להעריך אותם מהצד על תכונות חיוביות: חסכנות, אהבת הנתינה (אבל לדעת מאיפה זה בא, ולא לשתף פעולה עם השתלטות תמורת נתינה).