וכל בחורה שהולכת לקבן ואומרת "אני דתיה"
אז מה? אז זה אומר שכל ההומואים לא התגייסו? כל מי שאני מכירה (חוץ ממאיה כפרע עליה, שלא התגייסה בגלל סיבה אחרת לגמרי), שהוא הומו/לסבית/טרנס התגייס. אבל זה שטויות. עכשיו תקרא חלק של
כתבה שמצאתי במקרה מהארץ: "רשות מקומית בגרמניה אסרה על יהודים להפגין ביום שבת נגד התכנסות ניאו-נאצית בנגינת מוסיקת כלייזמרים, מחשש לעימות אלים. לבסוף, בעקבות סערה תקשורתית ולחצים מצד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הותרה נגינה - אך רק בהשתתפות נגנים מעטים, ובמקום שאינו בולט, הרחק מהנאצים." עכשיו, זו פרובוקציה?היית אומר שהם עשו דווקא נגד הניאו נאצים, המסכנים, שכל כך נפגע להם האגו שהם רואים יהודי מנגן? האם זה ``סיכון ביטחוני מופרז`` וכו`? ועל פרובוקציית המצעד. המצעד עצמו הוא רק אחד מתוך שרשרת צעדים שאנחנו עורכים למען השגת שוויון זכויות בסיסי, ולמען צמצום/מיגור הומופוביה. המצעד הוא אמנם כלי חשוב ומרכזי עבורנו (ניראות זו מילת המפתח כאן), והוא אכן מעורר את ההומופובים להתנגדות הגדולה, האלימה והקולנית ביותר (ואת ההומופובים לייט, להתנגדות פסיבית יותר. כגון: ``מדוע דווקא בירושלים הקדושה`` או ``מדוע לעשות פרובוקציה`` או ``היום לאף אחד אין בכלל בעיה עם הומואים``) - אך הוא קיים בתוך שרשרת צעדים/תהליכים/כלים (הסברה, בג``צים, דיונים, תמיכה, ניראות מצומצמת/פרטית יותר, וכו` וכו`). איני חושבת שניתן להתייחס למצעד בנפרד, ויש להביט על, ולהסביר את המצב הכללי. ואני אפילו לא אתייחס למצב בו מצוייה קהילת הלהט``ב ברוב העולם כיום. להזכיר שמדינות/חברות בהן קיימת מידת חופש מסויימת (ארה``ב, אירופה בחלקה, אוסטרליה, ישראל וכו`) - עדיין מהוות מיעוט בעולם? מרבית בני/ות אדם בעולם, חיים/יות תחת משטרים/חברות (ארצות האיסלם, סין, מדינות שונות באפריקה, ובכלל מדינות ``העולם השלישי``) שמדכאים/מגבילים בכל היבט, קל וחומר בהיבט זה. ולו רק בגלל זה, חשוב לקיים מצעד גאווה. האם בישראל לא היו מקיימים הפגנות ומצעדים, לו הייתה מתקיימת אנטישמיות ברמה כה חמורה ומהותית בכל תחומי החיים, ויהודים היו מופלים ונרצחים מידי יום ביומו במרבית העולם? ובחזרה אל ``העולם הנאור`` שלנו: המשפט ``כי היום לאף אחד אין בכלל בעיה עם הומואים``, כבר מעיד על חוסר הבנה, ועל חוסר הכרת המציאות (זה בסדר אלעד, זה רחוק ממך וזה רחוק מרוב האנשים, והם פשוט לא מודעים למה שצריך לעבור כאחד כזה). ראשית, הומואים מהווים רק אות אחת מתוך אותיות להט``ב... מלבד זאת, למרות שאולי לחלק מהאוכלוסיה ``אין בכלל בעיה עם הומואים`` (ולחלקים אחרים, יש כמובן שלל בעיות. מ``סתם`` תיעוב ועד רצח...), להומואים יש עדיין הרבה מאוד בעיות שנובעות מהומופוביה, משנאה עוורת, מבורות, וגם מ``סתם`` חוסר מודעות ו/או אכפתיות. או במילים אחרות, כיצד היית מגיב אם היית חי במקום מסוים כמיעוט. לא סתם מיעוט, מיעוט שמשלם מיסים, עושה צבא, נותן את כל החובות שלך למדינה ומקבל ממנה רק 50% מהזכויות שאחרים כמותך מקבלים (ובמקרה שלנו, גם אחרים שעושים פחות ממך למען המדינה וכאלה שאפילו מכחישים את קיומה). כאזרח שמעבר לאפליה ולמעמד החוקי/המשפטי הנחות, גם סובל מדי יום ביומו מגילויי אנטישמיות ``קלים`` (נניח קללות וכינויי גנאי) וחמורים (מאלימות והתעללות פיסית/נפשית, ועד לרצח), אפליה בעבודה ובהיבטים חברתיים רבים נוספים. ואפילו לא היו רוצים ש"תתלונן" על זה, במצעד חוקי לגמרי בעיר בירתך, כחלק מהיותך במדינה דמוקרטית. ואחרי כל זה היו באים אליך חברים שאינם יהודים, והיו אומרים ש``היום לאף אחד אין בכלל בעיה עם יהודים``. או שאולי אם כבר יש, אז עדיף תעשה לך פרובוקציות בתל אביב או באילת, שם מותר. בירושלים אסור. כלומר הפרובוקציה המותרת בירושלים, היא של שנאה, אלימות, גזענות, שריפת תחנות אוטובוס ומקומות בילוי, טירור, הפגנות של חרדים, ושאר מעשים קדושים. כל אלו ממש מתאימים לירושלים עיר הקודש. כלומר קדושה וכבוד לדתות, באה לידי ביטוי ע"י זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, שריפת צמיגים, חסימת כבישים, השלכת חיתולים, הריסת בתי עסק, כפיה, חרם וטירור (פיסי ומילולי) - קחו דוגמא ממטעני הדמה שפוזרו בעיר. זו לא פרובוקציה או הקצנה. מה פתאום? זה כבוד אמיתי, זו קדושה כראוי לעיר כה קדושה. אני בטוחה שאלוהים בעצמו ובכבודו תומך בפעולות קדושות (וחסרות פרובוקציה או החצנה) כאלו. ואז מסר של אהבה וסובלנות, ממש לא מתאים לעיר הבירה של המדינה שלנו. הרי מדובר בעיר שמקדשת שנאה, אלימות, חוסר סובלנות וכו`. זוהי ירושלים, חייבים לקבל את זה, לשמר אותה כך וללכת למקום אחר. מדוע להסתכן אם אפשר פשוט ללכת למקום אחר? זהו מסר מצויין לכל הקהילה שלנו, מסר מצויין לאזרחי/יות מדינת ישראל ובמיוחד מסר מצויין לילדים שלנו - במקום בו שונאים אותנו, במקום בו אנו לא רצויים, צריך ללכת ולא לעשות פרובוקציות. ואם גם בת"א לא יקבלו אותנו, צריך ללכת הלאה. אני מרגישה שאם הייתי באירופה של תחילת שנות השלושים, והייתי רואה את הפשקווילים ברחובות - כמו אלה שנתלו לפני המצעד - הייתי הולכת, הייתי יודעת פשוט מה הצעד הבא. האלימות לא בא יש מאין, היא באה אחרי שנים של הסתה. יצחק רבין לא נרצח פתאום, ו3 האנשים שנדקרו במצעד שנה שעברה - לא הפתיעו אף אחד. האמת, שהופתעתי שהפעם אף אחד לא מת. אז בטח שבסופו של דבר היה מצעד. אני שמחה על זה שעשינו דווקא. פגענו ברגשות גזענות/שנאה/אלימות/כוחנות/דיכוי, עשינו פרובוקציה להומופוביה/לבורות/לחושך. מי שראה את המצעד ביום שישי לא ראה משאיות עם הומואים בתחתונים, ולא שמע מוסיקה שמלווה בדר"כ מצעדים. המצעד הזה היה מחאה, ועוד מחאה עצובה. אףאחד לא שמח ש"ניצחנו".