על החיים שנחתכים.

[אורי_ח]

אהבתי, אהבתי

אורים שמח לך, אחת שמוכנה מאחד שגם

 

[אחת מהצד]

עוד שעה תהיה אחת שמוכנה

 

[מיכל@בר]

אחת אמצעית ... כותבת על לא לוותר

על האושר. על האו(ש)ר, ההפנמה והקבלה. על לחיות עם זה ועם זה... כמה שזה לא פשוט, וכמה שלפעמים מרגישה שכך זה הולך, ולוקחת רוורס, ושוב קדימה, אבל זה הכיוון... אין ספק.. תודה על ההארה..

 

[עדנה, אמא של אייל]

אחת............

בגלל כל האהבה שדיברת... בפרטיטורה של הלב ...... אומרת לך משהו מאותם התווים...של היער הצומח...... אז תתרכזי טוב טוב ותקשיבי: נכון שהגיע?

 

[אחת מהצד]

אהה..

הגיע.. חייכתי.. התחממתי. כמה יופי.. תענוג

 

[אוזן רגישה]

עדנה, חג שמח ותודה.

קראתי את השורות שלך כמה פעמים, אתמול והיום ופתאום חשבתי שמה שמשך אותי לזה היתה העובדה שכל הדברים הבנאלים הנאמרים בדרך כלל וכל כך נכונים כעצות לאחר מבחינתי, כל כך אמיתיים בך שזה ממש מעורר רצון להמשיך הלאה. ולמה הלאה? כי אם זה לאחת קורה, יש סיכוי גם לשניה ולשלישית.. ומשפט המפתח לחוות אובדן ולהמשיך לחייך .. שהוא ינהל את החיים... איכשהו חדרת מבעד למסך... אז חלק מהבצק הטופח לו עכשיו בחדר המחומם שייך לך. אני מקווה שהוא ישכיל לטפוח ולתת טעם של פעם עם מבט צבעוני אל העתיד. וכן, אפשר ללמוד מאחר, ביחוד אם זה נוגע.

 

[מיכל@בר]

עדנה מתוקה. פעם כתבנו כאן על פרידה

מהבנים, ודרך הדברים שלך כאן, אני מבינה מה אמרנו אז, ובעצם דיברנו גם על הפרדה. כי באמת מה זאת פרידה מבן? הכוונה היתה שנוכל להמשיך בחיינו עם הידיעה שהם אינם כאן, שנוכל להמשיך לחיות, במלוא מובן המילה. שנבין שמותר, שנבין שאפשר לרצות לחיות בלי להרגיש אשמים על כך. והרי הם איתנו. והבחירה מחדש בחיים, על כל מה שמשתמע ממנה, האהבה לחיים, לעצמנו, לאחר, היא ההמשך. היא ההלאה. תודה לך יקרה, על עוד תובנות ועל עוד הבנות ועל את..