ציףציף1000
New member
על התכנית שתוקרן היום בערוץ 33
זהו סרט טלוויזיה שהפיק ה-BBC לפני כ-3 שנים (2001), במסגרת סדרת התכניות Omnibus, העוסקת בענייני תרבות. הסרט נקרא במקור Crazy Diamond: The Syd Barrett Story (שמה שונה אח"כ כאשר יצאה ב-DVD, ל: The Pink Floyd and Syd Barrett Story). במאי הסרט, ג'ון אדג'ינגטון, הוא קולנוען המתמחה בסרטים דוקומנטריים, עם דגש על מחלות נפש. מכאן עניינו בבארט – מלבד, כמובן, היותו אוהד של המוסיקה. אדג'ינגטון עשה עבודה רצינית ועמוקה, והסרט מציג את בארט באור חיובי. זהו אינו סרט סנסציוני, כדוגמת התכניות שיש ב-MTV או VH-1, תכניות הצבועות בצבעים צהובים-עזים. התכנית מגוללת את סיפורו של סיד דרך ראיונות עם האנשים שהכירו אותו ועבדו אתו, וכן מוסיקאים שהושפעו ממנו. כמעט כל מי שהיה קשור לסיד, מקצועית ואישית, מתראיין בתכנית: כל חברי הפלויד נתנו ראיונות ארוכים (כולל ווטרס, בהופעה נרגשת במיוחד); חברות מקיימברידג'; בוב קלוז, שהיה חבר בלהקה במשך כשנה, לפני שחתמו על החוזה עם EMI; דאגי פילדס, אמן שהיה שותפו לדירה בסוף שנות השישים; ג'רי שירלי, מתופף Humble Pie, שניגן תופים באלבומי הסולו של סיד; פיטר ג'נר, המנהל המקורי של הפלויד; ג'ו בויד, הבעלים של מועדון ה-UFO ומפיק הסינגל הראשון שלהם, "ארנולד ליין", ואנשים נוספים. התכנית כוללת צילומים נדירים רבים של סיד. למעשה כמעט כל סרט או קליפ שבו הוא מופיע וידוע כיום, נכלל בתכנית, למעט הקליפ ל-Jugband Blues, שטרם התגלה כאשר התכנית נערכה. בשנת 2003 התראיין הבמאי לעיתון אוסטרלי, וסיפר שהסרט נעשה בהסכמת משפחת בארט, עמה היה בקשר. הוא ביקש אף לראיין את בארט לסרט, אך בארט סרב כי, לדברי אחותו רוזמרי, הוא אינו אוהב את תשומת הלב. כן סיפר הבמאי כי בתחילה נאמר לו שהוא לא יצליח להביא את גילמור ו-ווטרס לשתף פעולה עם הפרוייקט, בגלל הברוגז ביניהם, אך שניהם הסכימו בשמחה לדבר על בארט למצלמה. לאחר שהסרט הוקרן בטלוויזיה לראשונה, התקשרה אחותו של סיד לבמאי וסיפרה שבארט נהנה מהתכנית. הוא אהב לשמוע שוב את השירים הישנים, והיו כמה אנשים שהוא נהנה לראות שוב, לאחר שלא ראה ושמע מהם מאז. גרסה קצת שונה של התכנית הוקרנה ב-VH1 האמריקאי, במסגרת סדרת התכניות Legends. במובן מסויים, הגרסה האמריקאית מעניינת עוד יותר מזו האנגלית, משום שהיא היתה מיועדת לקהל שברובו המוחלט לא שמע מעולם על סיד, לעומת הקהל האנגלי של ה-BBC, המכיר את הסיפור לפחות בקווים כלליים. בגרסה האמריקאית קוצצו מקצת הראיונות, אך הוסף חלק ארוך על מה שהפלויד עשו לאחר עזיבתו של סיד, תוך הצגת ההשפעה ארוכת הטווח של דמותו של סיד, מחלתו והעלמותו, על הלהקה. מוטיבים של אבדן, ניכור, העדר תקשורת וטירוף, מופיעים בכל יצירותיה – כאשר שלושת האלבומים הידועים ביותר שלה – DSOTM, WYWH ו"החומה" נעשו בהשראתו ובחלקם, עליו. אתם מוזמנים להוסיף את רשמיכם מהתכנית, בשרשור הזה, ולאחר מכן אערוך את הדברים ואעלה אותם ל"פילמוגרפיה" של הפורום.
זהו סרט טלוויזיה שהפיק ה-BBC לפני כ-3 שנים (2001), במסגרת סדרת התכניות Omnibus, העוסקת בענייני תרבות. הסרט נקרא במקור Crazy Diamond: The Syd Barrett Story (שמה שונה אח"כ כאשר יצאה ב-DVD, ל: The Pink Floyd and Syd Barrett Story). במאי הסרט, ג'ון אדג'ינגטון, הוא קולנוען המתמחה בסרטים דוקומנטריים, עם דגש על מחלות נפש. מכאן עניינו בבארט – מלבד, כמובן, היותו אוהד של המוסיקה. אדג'ינגטון עשה עבודה רצינית ועמוקה, והסרט מציג את בארט באור חיובי. זהו אינו סרט סנסציוני, כדוגמת התכניות שיש ב-MTV או VH-1, תכניות הצבועות בצבעים צהובים-עזים. התכנית מגוללת את סיפורו של סיד דרך ראיונות עם האנשים שהכירו אותו ועבדו אתו, וכן מוסיקאים שהושפעו ממנו. כמעט כל מי שהיה קשור לסיד, מקצועית ואישית, מתראיין בתכנית: כל חברי הפלויד נתנו ראיונות ארוכים (כולל ווטרס, בהופעה נרגשת במיוחד); חברות מקיימברידג'; בוב קלוז, שהיה חבר בלהקה במשך כשנה, לפני שחתמו על החוזה עם EMI; דאגי פילדס, אמן שהיה שותפו לדירה בסוף שנות השישים; ג'רי שירלי, מתופף Humble Pie, שניגן תופים באלבומי הסולו של סיד; פיטר ג'נר, המנהל המקורי של הפלויד; ג'ו בויד, הבעלים של מועדון ה-UFO ומפיק הסינגל הראשון שלהם, "ארנולד ליין", ואנשים נוספים. התכנית כוללת צילומים נדירים רבים של סיד. למעשה כמעט כל סרט או קליפ שבו הוא מופיע וידוע כיום, נכלל בתכנית, למעט הקליפ ל-Jugband Blues, שטרם התגלה כאשר התכנית נערכה. בשנת 2003 התראיין הבמאי לעיתון אוסטרלי, וסיפר שהסרט נעשה בהסכמת משפחת בארט, עמה היה בקשר. הוא ביקש אף לראיין את בארט לסרט, אך בארט סרב כי, לדברי אחותו רוזמרי, הוא אינו אוהב את תשומת הלב. כן סיפר הבמאי כי בתחילה נאמר לו שהוא לא יצליח להביא את גילמור ו-ווטרס לשתף פעולה עם הפרוייקט, בגלל הברוגז ביניהם, אך שניהם הסכימו בשמחה לדבר על בארט למצלמה. לאחר שהסרט הוקרן בטלוויזיה לראשונה, התקשרה אחותו של סיד לבמאי וסיפרה שבארט נהנה מהתכנית. הוא אהב לשמוע שוב את השירים הישנים, והיו כמה אנשים שהוא נהנה לראות שוב, לאחר שלא ראה ושמע מהם מאז. גרסה קצת שונה של התכנית הוקרנה ב-VH1 האמריקאי, במסגרת סדרת התכניות Legends. במובן מסויים, הגרסה האמריקאית מעניינת עוד יותר מזו האנגלית, משום שהיא היתה מיועדת לקהל שברובו המוחלט לא שמע מעולם על סיד, לעומת הקהל האנגלי של ה-BBC, המכיר את הסיפור לפחות בקווים כלליים. בגרסה האמריקאית קוצצו מקצת הראיונות, אך הוסף חלק ארוך על מה שהפלויד עשו לאחר עזיבתו של סיד, תוך הצגת ההשפעה ארוכת הטווח של דמותו של סיד, מחלתו והעלמותו, על הלהקה. מוטיבים של אבדן, ניכור, העדר תקשורת וטירוף, מופיעים בכל יצירותיה – כאשר שלושת האלבומים הידועים ביותר שלה – DSOTM, WYWH ו"החומה" נעשו בהשראתו ובחלקם, עליו. אתם מוזמנים להוסיף את רשמיכם מהתכנית, בשרשור הזה, ולאחר מכן אערוך את הדברים ואעלה אותם ל"פילמוגרפיה" של הפורום.
