על ילדים מיוחדים ועל שילוב

Diana M

New member
תקראי שוב

אין סיבה להיות בהלם. כתבתי וחזרתי וכתבתי, איני מתייחסת רק לילדי הספקטרום בתגובה שלי. אלא לכלל אוכלוסיית הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. לא רק ילדי הספקטרום משולבים בחינוך הרגיל. פרק ד' בחוק חינוך מיוחד עוסק בכלל אוכלוסיית התלמידים בעלי הצרכים המיוחדים. לכן אינך צריכה להיות בהלם. לא איני חושבת שכל ילדי אספרגר זקוקים לתמיכה לימודית. אם כי הרשי לי לאמר לך שחלקם בהחלט זקוקים לתמיכה לימודית. זו שוב הכללה לא מדוייקת לאמר כי כל ילדי אספרגר מחוננים. וכן..אני יודעת מה זו תסמונת אספרגר. דיאנה
 
ההמצאות הפיזית של הילד הזה מאוד

חשובה להתנהלותו מול אנשים בבגרותו. ואני מדברת על ילד אוטיסט שאין לו קודים חברתיים
 

Navva

New member
עמליה, עוד כמה שאלות

קראתי את הקבצים שצרפת. אני די התעייפתי תוך כדי קריאה. אך עלו בי שאלות: - הגדרה שלך שהתרגול של קשר נעשה עם ילדים רגילים. השאלה אם אין אילו "אימונים תחת אש" בשלבי התפתחות ראשוניים. האם לא נדרש אימן ו"תרגול על יבש" לפני שמכניסים ילד עם לקוי בתחום התקשורת גם עם סיע/ת? - לגבי הדימוי לכיסא גלגלים. למשל נכה בכיסא גלגלים יכול לעלות למצדה ברכבל אבל לא בשביל הנחש. השאלה האם לפעמים השילוב קובע רף גבוה מידי. -האם הערות שלך למורה תוך כדי שעור אינה מפריאה לה ולה כיתה? ד"א להערכתי, ישיבה ועבודה בקבוצות היא קצת בעיתית, לילדים עם קשיים אחרים ולו הקלים ביותר. אבל זה נושא אחר. - מה במטרות שלכם לתווך ארוך נכלל דילול נוכחות הסיע/ת? זהו לבינתיים נאוה
 
קודם כל, תודה על ההתעניינות

ואשמח לדעת מי את, כלומר, מדוע את מתעניינת... בכל מיקרה, אני שמחה על כך. שאלת אותי אם אין אילו "אמונים תחת אש" בשלבי התפתחות ראשונים, והאם לא נדרש "תרגול על יבש" לפני שמכניסים ילד לקוי בתחום התקשורת גם עם סייע/ת. התשובה שלי היא, שאנחנו מתרגלים איתו "על יבש" בבית. המשלב לא נמצא רק בבית הספר, הוא חוזר עם הילד הביתה, ועובד איתו בבית על הקשיים שניראו בבית הספר. עם ע"י סימולציות, עם ע"י סיפור חברתי, עם ע"י עבודה טיפולית.דניאל לומד את התקשורת בבית, ומתרגל אותה בכיתה. אנחנו עובדים על תוכנית שניקראת RDI, ושמחזקת את הבסיס של התקשורת, ובלעדיה, או בלעדי עבודה לחיזוק אחה"צ, לא חשוב באיזו שיטה, הילד לא יכול להצליח בשילוב. אצלינו המתאמים עובדים כל יום עד 18.00 חוץ מיום שישי, שאז עובדים עד סוף יום הלימודים. העניין הוא ששילוב מצריך הרבה מאוד השקעה, כי אחרת כמו שאמרת "האימונים הם תחת אש". יש לנו מנחה שילוב שמנחה אותי ואת המשלבים, פעם בשבוע יש ישיבת צוות, וכמובן, צריך גם תמיכה רגשית. הסיפור בכלל לא פשוט, אבל מילד שלא איפשר לאנשים להתקרב אליו, הפך דניאל לילד עם הרבה חברים. יש לו עדיין הרבה ללמוד ואני מאמינה שהוא ימשיך ויתקדם... (אם משרד החינוך לא ישים לו רגליים) המשכת וכתבת:לגבי הדימוי לכיסא גלגלים. למשל נכה בכיסא גלגלים יכול לעלות למצדה ברכבל אבל לא בשביל הנחש. השאלה האם לפעמים השילוב קובע רף גבוה מידי. ואני עונה לך, שכל שילוב מתואם ליכולותיו של הילד. למשל, יש שיעורים שלדניאל קשה מידי בהם, כמו שיעור שהמורה לא מצליחה להשתלט על הכיתה, ודניאל נכנס לכאוס ומתח, אז אנחנו מוציאים אותו מהכיתה ועובדים איתו על RDI בחדר נפרד. כך גם הוא מרוויח עבודה טיפולית. אין מצב לשילוב בכל מחיר. ולשאלה הבאה:האם הערות שלך למורה תוך כדי שעור אינה מפריעה לה בכיתה? אז התשובה לכך, שאנחנו גמישים מספיק בשביל להרגיש את המורה, ואנחנו מתחשבים בה, לכן גם בגלל זה חשוב מורה טובה שתהיה המשלבת, מכיוון שרעיון השילוב הוא להפחית את התלות במטפל, ושהקשר הישיר יהיה עם מורה שתיקח את השילוב כאתגר. אז בטח תאמרי לי, אם המורה היא המשלבת, מה עושה המשלבת בכיתה? ואני אגיד לך, שמורה שמלמדת גם 26 תלמידים כמו בכיתה של דניאל, לא יכולה להתפנות רק לילד אחד, ואם היא לא תבחין בזמן בקשיים שלו, הדברים יכולים לצאת מכלל שליטה. הרבה מאוד שילובים נכשלים בגלל מורה או מנהלת ביה"ס שלא מבינים את חשיבות השילוב ואיך להתייחס לתלמידים משולבים. במצב היום, אני מחפשת קודם כל את מנהלת ביה"ס המתאימה, כדי שהיא תבין את חשיבות בחירת המורה לכיתה של הילד המשולב. המורה של דניאל אומרת, שהוא מוסיף המון לכיתה ושהיא מאוד נהנית משיתוף הפעולה בנינו. היא שמחה כשאנחנו מבקשים ממנה דברים, לפעמים כשהיא צריכה להתייחס אליו באופן מיוחד בזמן עבודה עצמית, המתאמים שלי עוברים בין התלמידים ועוזרים להם. ואם להוסיף... אז היא מורה בחסד, ומדהימה עם דניאל וגם עם ילדי הכיתה האחרים. ולתגובה נוספת: להערכתי, ישיבה ועבודה בקבוצות היא קצת בעיתית, לילדים עם קשיים אחרים ולו הקלים ביותר. את צודקת, אבל תלוי במידת ההתקדמות של הילד, דניאל התקדם מאוד ולכן הוא צריך לשבת בקבוצה על מנת ללמוד את התקשורת בדרך הזאת. הוא כבר למד לשבת עם ילד אחד. השנה, הוא עלה רף. דבר שני, אם כל הכיתה יושבת בקבוצה, ודניאל יישב לחוד, הוא יבלוט יותר, והרי המטרה היא ללמוד תקשורת רגילה, עד כמה שהוא מסוגל לה. והוא מסוגל להרבה. והשאלה האחרונה: מה במטרות שלכם לתווך ארוך נכלל דילול נוכחות הסיע/ת? המטרה של השילוב כל הזמן כוללת את דילול הסייעת, ההתייחסות שהמורה היא המשלבת והיחס הישיר הוא מול המורה ולא המשלב, בהפסקות, כאשר יש תקשורת שלא מצריכה התערבות, המשלב יושב בצד ורק במקום שצריך את עזרתו הוא מתערב. וכך לאט לאט הילד מתרגל תקשורת ללא תמיכה, זה גם יכול לקחת מספר שנים, אבל בסופו של תהליך... חלק מהילדים יוכלו להיות עצמאים וידעו יותר בקלות להסתדר בחיים הלא פשוטים שיכונו להם. אני מקווה שהבן שלי יתחתן, תהיה לו משפחה ולי נכדים, בטח גם הם יהיו עם אוטיזם, שזה חלק מהחבילה. אני גם מקווה שהוא ימצא עבודה שתעניין אותו, (הוא יצטרך הרבה כסף, בשביל ילדיו עם האוטיזם...
) שתהיה לו משכורת או שיהיה עצמאי, שיהיו לו חבר אחד או שניים. ושלא יהיה לו זמן לפגוש אותם בגלל שהוא צריך לטפל בילדיו הקטנים ולהתייחס לאישתו. מה אגיד לך, היום דניאל רק בן 9. עמליה
 
סיפור של אמא מהפורום שלנו על שילוב

התמודדות עם שינויים - סיפור אמיתיו ehud48 ו 04:16 | 04/05/06 שלום לכולם, כבר יותר משנה אני קוראת באדיקות את הפורום שלכם. רק לעיתים רחוקות אני גם משתתפת. הפעם רציתי לחלוק עם כולכם סיפור של תקוה. הבן שלי,רועי, בן 9 אובחן כאספרגר לפני שנתיים, עת למד בכיתה א' בחינוך רגיל. כיוון שהוא ילד בתפקוד מאוד גבוה חשנו הקלה כאשר קיבלנו את האיבחון, כיוון שלראשונה הבנו שלכל ההתנהגויות המוזרות שלו יש הסבר. מכאן הדברים רק השתפרו. את כיתה ב' הוא למד במסגרת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. גרנו באותה עת בירושלים. הוא התקדם בצעדי ענק בעיקר תודות למרפאה באומנות, לקלינאית תקשורת ולמרפאה בעיסוק שהצליחה תוך פחות משנה להביא את רועי למצב בו הוא אפילו אוהב לכתוב. צוות החינוך המיוחד היה מדהים, אבל לצערנו למחנכת הרגילה של הכיתה הגדולה (במסגרתה הוא שולב) לא היה מושג מה זה אספרגר. בצד ההתקדמות המדהימה של רועי הוא סירב לעשות את המטלות בכיתה - כי הם טפשיות - כאשר הוא נתקל בבעיות הוא היה מתפרץ וצועק. הוא היה בוחן את הצוות שלו כל הזמן ומדי יום כמעט היינו מקבלים דיווח על כמה שהוא לא משתלב בפעילות של הכיתה. זה הגיע למצב בו הוא אפילו היה מכה את הצוות. איפה הסיפור האופטימי אתם בטח שואלים את עצמכם, ובכן בצעד אמיץ החלטנו בעלי ואני לקבל הצעת עבודה ולעבור לגור למשך שלוש וחצי שנים באוסטרליה. כיוון ששנת הלימודים באוסטרליה מתחילה רק בפברואר, רועי למד מספר חודשים בארץ בכיתה ג'. בתבונה רבה, הצוות החל לעבוד איתו על תוכנית לפי ספר שנקראת - Asperger what does it mean to me . לראשונה רועי החל להבין שהרבה דברים בהתנהגות שלו הם תולדה של היותו אספרגר. מיותר לציין שרועי לא רצה לעבור לאוסטרליה. הוא ממש פחד מהשינוי ומהבלתי מוכר. בחודשי ההכנה הוא קיבל עזרה מהמרפאה באומנות בבית הספר ומהפסיכולוגית שלו ומרגע הגעתנו הפכתי אני לאשת סודו. כיום ארבעה חודשים לאחר המעבר הילד פשוט פורח. קשה להאמין. הוא לומד בבית ספר פרטי בכיתה של רועי 21 ילדים ויש לו סיוע צמוד. מה שמדהים פה הוא השילוב שלו עם הכיתה. לאחר חופשת פסח הגענו למצב בו חלק מהזמן (שני חצאי ימים) רועי מתמודד באופן עצמאי!, ללא סיוע ! בנוסף לכל הקשיים בעזיבת הבית, המשפחה והכלבה שלנו בארץ, רועי גם צריך ללמוד אנגלית . והוא עושה זאת בחריצות רבה. הכתב שלו באנגלית - מקסים וזה ילד שלא רצה לכתוב בכלל לפני שנה וחצי!! גם בעברית הוא מתקדם. הוא כותב מדי שבוע חיבורים בעברית וזה רק בגלל שהמורה שלו מבקשת ממנו לכתוב חיבורים בנושאים מאוד ספיציפיים. בארץ ביקשו ממנו לכתוב חיבור, מקסימום אמרו תכתוב דיאלוג בין אברהם לשרה או משהו כזה, אבל הוא לא הצליח לכתוב כלום כי הוא לא היה יכול לדמיין. כאן המורה כל כך חכמה וכל כך מבינה מה זה אספרגר. לדוגמא, היא ביקשה מהילדים בכיתה לתאר את הרחוב בו הם גרים. מרועי היא ביקשה לכתוב מודעה להשכרת הדירה בה הוא מתאר מה יש בדירה. זה ממש מוגדר! שיטת הלימוד פה באוסטרליה שונה לגמרי. הם לא לומדים מספרי לימוד ולא מבקשים מהם למלא חוברות עבודה, למעט שיעורי עברית. הם לומדים לחשוב! ומתעסקים סביב נושא מוגדר. הרמה של המורים פה מאוד גבוהה והילד שלי פורח. בארץ הוא סירב לעשות דברים בכיתה וחשבתי לעצמי שאולי בגלל שרועי יותר חכם מהמורים שלו קשה לו לקבל מהם הוראות. עכשיו באוסטרליה עם מורים כל כך מרשימים אני מתחילה לחשוב שצדקתי. אפילו את המטלות בחוברת העברית - שברור שהן פשוטות כיוון שהיא מיועדת לילדים האוסטרלים, רועי עושה. הוא פשוט עושה את זה מהר ואז יש לו זמן לשבת ולקרוא את מגזין "עיניים" או ספר מעניין מהספריה. גם בשיעור ספורט הוא משתתף. בפעם הראשונה שרועי שיחק כדור בסיס, אחד הילדים אמר לשאר הילדים לא לזרוק את הכדור חזק כל כך כי רועי אף פעם לא שיחק. רועי חזר הביתה באותו יום מאושר כיוון שהוא הצליח לעשות home run . ואת זה הילדים עשו מיוזמתם. אתם בטח רוצים לדעת מה המורה עשתה על מנת להביא את הילדים לכזו מודעות לשונה. ובכן, היא הקריאה להם סיפור על ילד עם אספרגר. הם עבדו במשך יותר מחודש על סיפור על ילדי אתיופי שמגיע מישראל ועד כמה קשה לו להשתלב. הכל היא עשתה בלי לדבר על רועי אבל הילדים למדו שלא כולם זהים, כמו גינה גדולה עם הרבה פרחים שונים שרק שילוב של כולם הופך את הגינה למקום כל כך יפה. ושילוב שכזה עם ילדי הכיתה אף פעם לא היה בכיתה בישראל. בימים האחרונים רועי התחיל להבין ששוני מפחיד אותו אבל שבסופו של דבר שווה לנסות דברים חדשים. הסברתי לו שהפחד מהשוני אופייני לילדי אספרגר. לדוגמא, יש לרועי חבר מהכיתה (הייתם מאמינים חבר אמיתי! כמובן שאנחנו האמהות עזרנו אבל עכשיו זה כבר רק הם שניהם!) הוא הזמין אותו ליום הולדת בסדנא לעבודה בעץ. רועי ממש לא התלהב וחשב שזה לא יהיה כיף בכלל, אבל הוא לא רצה לאכזב את החבר שלו אז הוא השתתף. בסוף הפעילות הוא אמר לי, לא רציתי.... אבל ממש נהניתי. אחרי יומיים היה ערב יום העצמאות. כולנו הלכנו לאירוע שערכה הקהילה היהודית באוסטרליה. רועי לא רצה ללכת. לאחר צעקות ובכיות שכענתי אותו שהוא לא רוצה ללכת כיוון שהוא מפחד מהלא מוכר, אבל שבסופו של דבר, כמו סדנת העץ הוא יגלה שהלא מוכר מביא הפתעות טובות. בסוף הערב הוא אמר לי - אמא צדקת, למרות שלא רציתי לבוא נהניתי מאוד. אתמול שוחחתי איתו ארוכות על כמה שהוא פוחד משינוי אבל איך במציאות הוא מצליח להסתגל לשינוי. הוא אמר לי שאת הדברים האלה הוא לא למד בכיתה הקטנה בישראל ושהוא לומד אותם רק מאמא. אני כל כך מעודדת מכך שהוא מתחיל להבין עד כמה ההתעקשות שלו לא לעשות דברים חדשים נובעת מהפחד שלו משינוי. אני רק מקוה שבעתיד הוא יצליח להביא את עצמו לנסות ולחוות שינוי בלי שאמא תדחוף אותו. זה לא אומר שהוא הופך להיות ילד רגיל.הוא עדיין לא מצליח להתמודד עם תסכול, הוא צועק המון, מדבר בקול גבוה ועדיין אוכל רק שנים וחצי דברים ומסרב לטעום דברים חדשים, אבל אני חושבת שעצם ההבנה שלו את המוגבלויות שלו עוזרת לו בהתמודדות. דרך התמודדות נוספת שאני עובדת איתו היא השגת מטרות שנראות בלתי אפשריות. רועי כמו כל ילדי הפורום שונא שיעורים. הוא מתייאש בוכה וכל מה שאתם מכירים. באוסטרליה אין לו שיעורים, למעט באנגלית. אני מוסיפה לו מטלות ודוחפת אותו להשיג מטרות גבוהות. ויום הלימודים פה מסתיים רק ב-4!!! בפעם הראשונה שנתתי לו רשימה של 50 מילים לקרוא הוא צעק ובכה וצרח ואמר שבחיים הוא לא ידע לקרוא אנגלית. לא ויתרתי למרות שהוא שבר את ליבי. נתתי לו דוגמא של טרק רגלי שעשינו בתאילנד. טיפסנו על הר, היינו מאוד עייפים וכאבו לנו הרגלים, אבל המשכנו לטפס עד שהגענו לגבעה וזה היה שווה את זה. כמובן ששבועיים אחרי זה נתתי לו שוב את הרשימה והפעם היה לו כל כך קל שהוא צחק מאושר. המשכתי עם מסע הטירונות הזה, בכל פעם שהוא היה מתחיל לבכות, כאשר המטלה נראתה קשה מדי, המשכתי לתת את הדוגמא של ההר. כל הזמן אמרתי לו תפסיק לבכות ותמשיך ללכת!!! אל תתייאש, והוא בכה וצרח ואמר שהוא לא יכול, אבל לאחר מספר פעמים שברתי אותו וכעת הוא כבר הרבה פחות בוכה ומוכן יותר לעשות את השיעורים. ותאמינו לי זה לא היה קל לשבור את מחזור הבכי. כמו ילד קטן שבוכה בלילה ומנסים לשכנע אותו להירדם בלי להרים אותו על הידיים. לפעמים הבכי שלהם וחוסר האונים שלהם שובר אותנו אבל אנחנו צריכים להאמין בהם!!!! זהו לעת עתה, אם תרצי אמשיך לעדכן אתכם בהתקדמות של רועי. אביטל
 

Navva

New member
לשאלתך, מי אני

אז ככה. אני נאוה, אמא של מתן, בן 4 ו 4 חודשים. השנה הוא מבקר בגן אבחוני ע"פ הגדרת העיריה, שגם מקבל שרתים ממרכז להתפתחות הילד הסמוך. ע"פ משרד החינוך הוא מוגדר גן לילדים עם עיקוב התפתחותי כללי. הגענו לשם כאשר האבחנה של מתן היתה preschool ADHD ועיקוב בדיבור, ע"פ מכון אחר. בנובמבר ההבחנה שונתה ל PDD-NOS וחוסר מנוחה (ע"י מכון להתפתות הילד אחר שבו מתן במעקב כמעט שנתיים). מתן מאוד התקדם השנה, הוא מדבר ברור. חוץ מנושא זכר נקבה (היום ירד לי האסימון, כנראה שעובדה שהם רק בנים לא משפרת את המצב). התקשורת שלו עם מבוגרים השתפרה לאין ארוך, אך התקשורת עם ילדים היא בראשיתה. לכן יש התלבטות רצינית שלנו ושל אנשי הצוות המקצועי (בגן, התפתחות הילד והפסיכולוגית הפרטית) לאיזו מסגרת לשלוח אותו בשנה הבאה. כול ההמלצות כוללות מסגרת טיפולית + יציאה הדרגתית לגן רגיל. כאשר הכוונה היא שאיש מצוות הגן הטיפולי ילווה אותו בהתחלה לגן הרגיל, כך שתוך פרק זמן הוא יהיה עצמאי בגן הרגיל. כל הדילמה היא מאחר ומתן "גבולי", בגן רגיל הוא ילך לאיבוד או יהיה בתוך עצמו. גם הדילמה היא לגבי סוג המסגרת הטיפולית. אני דווקא רואה את הטוב במסגרת הטיפולית כהכנה למסגרת הרגילה לילדים שיש להם קשיים, ושוב תלוי בסוג ועוצמת הקשיים. מתן קיבל דברים בגן שלא אני ולא מטפל בשעות אחר הצהריים יכל לתת לו. הגן הוא מכלול בגישה. בצורת העבודה של הגננת, נושאים, דרך העבודה, הקנית כישורי חיים וכד'. מאחר ואצל רוב הילדים בעיה נעה סביב שפה אך התקשורת טובה מתן הרויח + יחס אישי. הפיספוס היה עם הקלינאי שהוא classical speech therapist. הוא מתמקד בדיבור. אך על תקשורת עבדו איתו הפרא-רפואיים האחרים ובעיקר צורת העבודה בגן. את מתן אני לא רואה עובד עם סיע/ת בגן רגיל משתי סיבות, האחת הוא עצמאי מדי מצד אחד. מנגד אם הוא קשור למבוגר הוא פשוט "דבוק אליו". בגן הוא אחד מבין כולם ללא מאפיין חריג. בשנה שעברה, כל הטיפולים נעשו אחה"צ , זה היה מרוץ ענקי. היה לנו חשוב לחזור לנהל סדר יום נורמלי, בלי "חוג קלינאית". השנה נשארנו עם הפסייכולוגית (טיפול דיאדי על בסיס DIR+ הדרכת הורים). לאחרונה הוספנו ספורט טיפולי (בהמלצת הגן) פעמיים בשבוע, במרכז ששיך לעיריה. העבודה היא פרטנית, הדגש אצל מתןבעבודה הוא תקשורת, גבולות וקשב. לדעת המורה הוא מוכן לעבודה בקבוצה קטנה. מאחר ובמרכז מטופלים גם ילדים שהבעיות שלהם מוטוריות קלות או ריגשיות קלות, שהם בעלי תקשורת תקינה, בונים קבוצות משולבות. העיניין שבינתיים הוא בין הצעירים שם. לפי דעתי השעורים הללו תורמים למתן מאוד, גם לביטוחן העצמי. אחרי השעור אנחנו נשארים והוא משחק עם הילדים שם. בקיצר, מתן הולך בבוקר לגן, ואנחנו מתפקדים בתור הורים ולא בתור תרפיסטים ומארגנים של תוכניות טיפול. מתן גם צריך הורים "שפויים". אנחנו עם היד על הדופק, משקיעים היכן שצריך (זמן וכסף, בשנה שעברה אנחנו ממנו את הטיפולים, כי היה לנו חשוב שהם יהיו קרוב הביתה, כדי לא לבלות אחה"צ בפקקים). אני מאוד מעריכה את מה שאת עושה. אבל היכן יש לך 2 דקות ביום עבור עצמך? אני מבינה בין השורות שאין לך זמן לעבודה שעשית קודם. לא כתבת על שאר המשפחה. במבט מהצד יש באופן ההתמסרות שלך משהו דומה לחינוך ביתי. ילד עם נכות פיזית לדעתי אין כל בעיה לשלב. בשכבה שלי בתיכון למד ילד (?, השנה אנחנו בני 40), פשוט הכיתות בהן למד שובצו תמיד בקומת קרקע. כנ"ל ילד בשכבה של אחותי ביסודי. אף אחד לא עשה מזה עיניין. מדובר בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. לפני מס' חודשים פגשתי אחד מהם, הוא היה עם אשתו וילד. זהו לבינתיים. נאוה
 

Diana M

New member
שלום נאוה,

אמנם פנית לעמליה אך חשתי צורך להתייחס. הורים רבים מחזיקים בתפיסתך וילדיהם מתקדמים לא פחות. כל מקרה לגופו. לצערי הרב לא אחת במדיאיה האינטרנטית נוצרת תחושה שאם הורה לא זונח את כל שאר חייו שזה כולל ילדים אחרים, זוגיות, לעיתים אף עבודה ומתמסר לחלוטין לטיפול בילדו בעל הצרכים המיוחדים אין הוא הורה טוב מספיק. אישית, איני מאמינה בכך. יש מחיר מאוד כבד לגישה כגון זו מחיר שגם הילד המיוחד משלם. (ושוב על מנת להסיר ספק, אין בדברי אלה קשר או כוונה לדרכה של עמליה שכתבה כאן קודם תאור מאוד מקצועי ומסור של הדרך בה בחרה היא להתמודד עם הצרכים של בנה) לשילוב בחינוך הרגיל יש ערך גדול. יש לו גם מחירים ולא תמיד הוא אפקטיבי. יש ערך לא מבוטל גם בקבוצת השווים והדומים. מוכרים לנו מקרים רבים בהם ילדים מסרבים בתוקף להשתלב בחינוך הרגיל למרות ליווי של משלבת ולמרות תוכנית מאוד תומכת. מפני שהם מרגישים נח יותר וטוב יותר בכתה המיוחדת. לא אחת ההתקדמות והתמיכה במסגרת המיוחדת הם אלה שיוצרים את בסיס הכח אשר מאפשר בסופו של דבר לילד לצאת להתמודדות עצמאית במסגרת רגילה בהמשך. לעומת ילדים הנדרשים להשקעת אנרגיה אדירה על מנת להתמודד עם משהו אליו אינם מוכנים עדיין. חוויות התסכול והכשלון החוזר במקרים כאלה הם גורמים מחלישים ולא מחשלים מה שעלול בסופו של דבר לגרום להתייאשות והרמת ידיים מצד הילד, בעיקר לקראת גיל ההתבגרות. חשוב לציין כי תלמידים נכים, מקומם בחינוך הרגיל. כסא גלגלים אינו סיבה לחינוך מיוחד. כפי שציינת מגבלות כגון אלה לפותרים בקלות ע"י הורדת הכתה לקומת קרקע או אם צריך ע"י התקנת מעלון. תלמידים נכים הלומדים בחינוך המיוחד הם בדרך כלל ילדים עם C.P. למשל, כאשר הפגיעה אינה רק מוטורית אלה גם קוגנטיבית וגם אז, לא תמיד. מאחלת לבנך המשך התקדמות והצלחה דיאנה
 

Navva

New member
דיאנה שלום

נעים לי לקרוא שאני לא היחידה שחושבת שכדי לטפל בילד עם צרכים מיוחדים צריכם להפוך סידרי בראשית. על אף שערכתי שינוי בצורת העבודה שלי בעיקבות המעבר של מתן לגן הטיפולי, בגלל שהוא רחוק מהבית וללא צהרון. אבל השינוי הזה התבקש בלי שום קשר, והמצב החדש "דחף" לבצעו. אני לא צריכה את המדיה אינטרנטית כדי לראות משפחות שנוהגות אחרת ממני. לאח של בעלי יש ילד שהוא PDD שאובחן בגל שנה וחצי(ד"א באמצע ההריון עם מתן, חויה לא קלה), טופל שנה וחצי בבית בABA ועכשיו הוא בגן, עולה לכיתה א' עם סיעות + ים טיפולים אחה"צ. אחותו התאומה גודלה בעיקר ע"י הסבתות. כאשר לפני שנה, צמצמנו ביוזמת הקלינאית משני טיפולים לאחד, קבלנו צעקות כאילו שאנחנו מזניחים את הילד. כשאמרנו שמתן ילך לגן טיפולי, התגובה שזכינו, אבל לא יהיה זה ולא יהיה ההוא. כדי לקיים צורה כזו של טיפולים צריך מבנה אישיות מסויים. בויכוח על השילוב או בויכוח לגבי ABA כנגד גרינשפן, נדהמתי למול הנחרצות והטוטליות. לדעתי, האמת במקרה זה לא מוחלטת. אמרו חז"ל "חנוך לנער לפי דרכו". לא כל שיטה מתאימה לכ"א. הסתברלי שפעלתי די אינטואיטיבית בדרך שדומה DIR/גרינשפן. כי למתן חשוב להרגיש שעינינים בשליטתו, לפחות בהתחלה ואז להוביל אותו לכיון הרצוי. בנושא הגמילה מחיתולים פעלתי לבד, בניגוד לכל ההמלצות שקיבלתי. עבדתי בדרך של פרסים אינטנסיבים, הסתבר לי שזו היתה סוג של שיטה התנהגותית. כך שצריך להתאים דרך עבודה לילד, לזמן ולמקום. היתה לי מחנכת בכיתה ז'-ח'. שלפני שנרשמנו לתיכון היא אמרה, שחשוב שנרשם לתיכון מתאים, כזה שלא רק יקבל אותנו, אלא שגם נסיים אותו בהצלחה (ופעם היו "מעיפים"). לכן חשוב (כמו בכל דבר בחיים) להציב מטרות שהן ברות ביצוע, ונדרשים להם משאבים, חומריים ונפשים, שהם ברי השגה.
 
ואני אשמח להגיב.

אני לא חושבת ששילוב הוא בכל מחיר. שילוב צריך תנאים מסויימים בשביל להצליח. אני למשל לא הייתי משלבת את בני בשום אופן, ללא תמיכה ריגשית מתאימה. דניאל שהה במשך שנתיים בגן לילדים אוטיסטים והרוויח בטחון עצמי וקבלה שלו בין השווים לו. היום כדי לשלב צריך הרבה כסף... ולא כל אחד יכול לצערי. הורים צריכים להיות מוכנים שכאשר הם משלבים את ילדיהם במערכת מאוד לא תומכת, עליהם לעבור 7 מדורי גהינום, בעצם 8, ועדיין לשמור כוחות בשביל לקדם את הילד ולהצליח. כדי לשלב, ההורים חייבים להקדיש מזמנם, העבודה לא פשוטה, אך ההתקדמות התקשורתית הרבה יותר מהירה מאשר בחינוך המיוחד, אבל יש מחיר. עדיין כל מיקרה לגופו. יש ילדים שבכלל לא מתאימים לחינוך הרגיל אפילו הם בתפקוד מאוד גבוה, ולעומתם יש ילדים דווקא בתפקוד מאוד נמוך יכולים ומתקדמים מאוד בחינוך הרגיל, ומה אגיד לכם הקשת רחבה... אני סומכת על ההורים שמכירים את הילד שלהם הכי טוב, ואם הם חושבים שהשילוב יעזור לו ויציל אותו, אז אני מסכימה איתם, הכל בתנאי שהתנאים לשילוב יהיו כאלה שיאפשרו שילוב. לגבי שילוב הדרגתי, אני לא מסכימה שזה מה שנותן שילוב אמיתי לילד. כל עוד לילד יש כיתת אם שהוא יודע שהוא יכול לחזור אליה. הוא תמיד יהיה אורח בכיתה המשולבת, ולכן השילוב הזה מלאכותי משהו. אני לא אומרת שכיתה כזו לא מתאימה, אני אומרת שלא כל ילד יכול להנות ממה שהיא נותנת. עמליה
 
למעלה