על מה אתם/ן מצטערים/מתחרטים

שרון123

New member
עונה לעצמי ומקווה שעוד משתתפות

ירצו לשתף אותנו... אז כפי שכתבתי, באופן כללי אני לא מייסרת את עצמי. עוד בשלב המחלה הנוראית והארוכה של ירדן למדתי לסלוח לעצמי על הרגשות הקשים שעלו לא פעם. תירגלתי את ההכרח לא להאשים את עצמי בכל מה שקורה. אבל יש דברים שגם אם לא ארצה, ולא אתן להם להשתלט עלי, נמצאים שם ומשפיעים על מהלך החיים שלי: העובדה הנוראית שכמעט לגמרי בטוח שהמחלה הזאת עוברת מהאמא. לא שיכלתי לדעת או למנוע, ובכל זאת, הכאב בכך שממני זה הגיע אליה, ממשיך לייסר. התחושה שלא פעם במשך השנים הארוכות של המחלה, הרגשתי שאני מרימה ידיים, שכבר עייפתי, ואני מוכנה לוותר. העובדה שבמשך שנה וחצי בהן לא עבדתי, הייתי בבית ולא נזקקנו לאף אישפוז, אפילו לא אחד. וחודש אחרי שהתחלתי לעבוד, חלה התדרדרות נוראית במצבה. אולי אם הייתי בבית, הייתי תופסת את זה קצת קודם? אולי אם הייתי פחות עייפה מהעבודה הייתי מזהה במהלך הלילה את ההיתדרדרות שקרתה? העובדה שבפעם האחרונה, החלטנו לא לחבר אותה למכונות הנשמה. אני זאת שדחפה לכיוון הזה(בהמלצת הרופאים כמובן). דודו היה מוכן עד היום לשבת ליד המיטה שלה כשהיא מונשמת באופן מלאכותי. אולי זה ניקרא קשה, וזה באמת קשה. אבל המחשבות האלה שקיימות אצלי לא משתלטות לי על החיים, ובכל זאת הן שם.
 

eaz1514

New member
שרוני מה שאת מתארת זה רגשי אשם לא חרטות

את לא אשמה לא בגנים שלך, לא בעובדה שחזרת לעבודה ואז לירדן היתה הדרדרות גם אני חזרתי לתקופות לעבודה והמחלה חזרה פעמיים לא היה קשר בין הדברים, גם בעניין של מכונת ההנשמה אני איתך, כשילד מאבד צלם אנוש, כשאת יודעת שאי אפשר לחזור אחורה ושרק סבל מחכה בצד השני קבלת את ההחלטה הנכונה. את יכולה להיות שלמה עם עצמך. זה לא מפחית את הכאב או הגעגוע אבל אל תאשימי את עצמך שלא לצורך. אילנה אמא של רונן
 
אני מצטערת שלא

קיבלתי באהבה את הפערים שהלכו ונפערו בגלל מחלתו בין הילד שלי ובין חבריו לכתה. זה היה בעיקר סביב ענייני עצמאות, כמו ללכת עם חבר לקניון לבד בלי הורים בפעם הראשונה, או להשתתף כמו כולם בחוג כדור יד ולרוץ מהר בקלות... סביב גיל 9 היה לו תקופה כל כך קשה
אילו יכולתי להשלים עם זה אז, היה לי הרבה יותר קל להכיל אותו ולעזור לו. אני חושבת שזה הדבר היחידי שיציק לי לעולם.
 

שרון123

New member
ואני קצת להיפך

קיבלתי די מהר את הפערים שנוצרו ואת כל הקשיים שלה, עד שלפעמים היו טוענים נגדי שאני מוותרת לה ואפילו שאני מוותרת עליה, בכך שאני לא דורשת ממנה יותר. כך שגם בכיוון הזה אפשר להרגיש רגשות אשמה
 
למעלה