על שינוי משמעותי שהיה
- פותח הנושא יעל ארבל
- פורסם בתאריך
אני ../images/Emo13.gif
עד גיל דיי מאוחר כל הזמן נתתי להורים שלי לשלוט בי ולומר לי מה לעשות, (נניח לא לנסוע בשבת, לא לישון אצל חבר שלי, לא להתלבש חשוף, וכו'...) עד שבסוף פשוט נשבר לי והחלטתי שהמצב כרגע כ"כ רע שאין לי מה להפסיד יותר, ופשוט הודעתי להם שאני עושה מעכשו מה שבא לי ושאם הם לא יכבדו את זה אני פשוט לא אבוא הביתה יותר (זה היה כשהתגייסתי) זה היה לפני שנתיים בערך, ואני חושבת שמאז החיים שלי פשוט השתנו לחלוטין. אני לא שואלת אותם יותר מה לעשות והם כנראה הבינו שאני לא ילדה קטנה יותר, וזהו. כל אחד חיי ומכבד את השני.
עד גיל דיי מאוחר כל הזמן נתתי להורים שלי לשלוט בי ולומר לי מה לעשות, (נניח לא לנסוע בשבת, לא לישון אצל חבר שלי, לא להתלבש חשוף, וכו'...) עד שבסוף פשוט נשבר לי והחלטתי שהמצב כרגע כ"כ רע שאין לי מה להפסיד יותר, ופשוט הודעתי להם שאני עושה מעכשו מה שבא לי ושאם הם לא יכבדו את זה אני פשוט לא אבוא הביתה יותר (זה היה כשהתגייסתי) זה היה לפני שנתיים בערך, ואני חושבת שמאז החיים שלי פשוט השתנו לחלוטין. אני לא שואלת אותם יותר מה לעשות והם כנראה הבינו שאני לא ילדה קטנה יותר, וזהו. כל אחד חיי ומכבד את השני.
BlackJack1
New member
אני שמח להגיד שכן..
השינוי אולי הכי גדול בחיים שלי עד היום מבחינתי זה תהליך הורדה במשקל של 18 קילו בגיל 15 בערך. מה הביא אותי להחלטה לבצע אותו? החלטתי שהמשקל שנמצאתי בו אז הוא כבר קיצוני מידי וממנו יש 2 דרכים: או להמשיך ולעלות (האופציה הקלה) או לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לשנות את המצב.. אני רוצה לציין שעד אז כמה וכמה פעמים ניסיתי את תהליך הדיאטה,אבל אף פעם זה לא בא מרצון שלי,תמיד הסובבים אותי (בעיקר ההורים) לחצו שאני אעשה וזה לא בא ממני וכמובן שהתוצאה הייתה כישלון מוחץ. אני זוכר שהתובנה באה בדיוק בסיום תקופת החטיבה,שעבורי לא הייתה תקופה זוהרת בכלל.. בחופש שבין החטיבה לתיכון התחלתי את התהליך,ובזמן התהליך הרגשתי שזה שינוי באמת אמיתי כי זה בא ממני,שהתחלתי לרדת עוד ועוד התחלתי להרגיש טוב עם עצמי (למרות שהייתי רחוק מאוד ממה שרציתי להגיע) והיום למרות שאני עדיין בתהליך של שמירה על מה שהשגתי,אני מרגיש מצויין עם עצמי,לא קל לעשות דבר כזה בגיל כ"כ צעיר (למרות שאני צריך להיפטר מעוד איזה 6-7 קילו כדי להגיד שאני באמת רזה). עוד הישג מבחינתי כחלק מהשינוי הזה זה העניין של להפוך פעילות גופנית כחלק מחיי (ביינתים זה קורס הכנה לצבא,וריצות אישיות למרחקים),ואני שמח לומר שאותו שינוי של אז בגיל 15 הביא אותי להישגים רבים (סיום מסע 23 ק"מ של קורס ההכנה לצבא בשנה שעברה,סיום יום סיירות של הצבא בקיץ האחרון וכד') וכמו שאמרתי יש עוד פער קטן בין הרצוי למצוי אבל אני מצמצם אותו כל זמן שאפשר.. עוד שינוי שעשיתי בחיים זה,להתרחק מרוב האנשים בשכבה שלי ולהתחבר לאנשים הנכונים (רחוק מאור הזרקורים..) מדוע? מה לעשות בחרתי שלא להיות חלק מהפס ייצור הכולל שמבחינתו כל משהו ייחודי ושונה הוא אאוט,אני מעדיף לשמור על הייחודיות שלי ולהרגיש עם זה טוב מאשר להיות חלק מקבוצה מסויימת שרוצה שאני אתנהג ע"פ הקודים והתכתיבים שלה ובעצם זה אומר-להיות מי שאני לא ולחיות בשקר.. התהליך הזה היה לא קל,כי מעטים האנשים שהם זן נדיר,ומהצד נראה שכאילו אני מפסיד משהו בבחירה הזאת וחבל שאני לא מצטרף לפס ייצור.. במבט לאחור זה הישג אדיר השינוי הזה מהבחינה שככה גיבשתי את האישיות שלי,שאומנם לא מימשתי אותה עדיין,אבל בעתיד אני יודע שזה ישתלם לי.. ועוד הישג זה שבעצם מנעתי מעצמי להתדרדר לסמים,אלכוהול,וביקורים אצל נערות ליווי.. אלו 2 השינויים המרכזיים ביינתים שאני רואה בחיים הצעירים שלי עד היום,ואני יודע שיש עוד וכל שינוי מבחינתי הוא לטובה.. וואו יצא ארוך
השינוי אולי הכי גדול בחיים שלי עד היום מבחינתי זה תהליך הורדה במשקל של 18 קילו בגיל 15 בערך. מה הביא אותי להחלטה לבצע אותו? החלטתי שהמשקל שנמצאתי בו אז הוא כבר קיצוני מידי וממנו יש 2 דרכים: או להמשיך ולעלות (האופציה הקלה) או לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לשנות את המצב.. אני רוצה לציין שעד אז כמה וכמה פעמים ניסיתי את תהליך הדיאטה,אבל אף פעם זה לא בא מרצון שלי,תמיד הסובבים אותי (בעיקר ההורים) לחצו שאני אעשה וזה לא בא ממני וכמובן שהתוצאה הייתה כישלון מוחץ. אני זוכר שהתובנה באה בדיוק בסיום תקופת החטיבה,שעבורי לא הייתה תקופה זוהרת בכלל.. בחופש שבין החטיבה לתיכון התחלתי את התהליך,ובזמן התהליך הרגשתי שזה שינוי באמת אמיתי כי זה בא ממני,שהתחלתי לרדת עוד ועוד התחלתי להרגיש טוב עם עצמי (למרות שהייתי רחוק מאוד ממה שרציתי להגיע) והיום למרות שאני עדיין בתהליך של שמירה על מה שהשגתי,אני מרגיש מצויין עם עצמי,לא קל לעשות דבר כזה בגיל כ"כ צעיר (למרות שאני צריך להיפטר מעוד איזה 6-7 קילו כדי להגיד שאני באמת רזה). עוד הישג מבחינתי כחלק מהשינוי הזה זה העניין של להפוך פעילות גופנית כחלק מחיי (ביינתים זה קורס הכנה לצבא,וריצות אישיות למרחקים),ואני שמח לומר שאותו שינוי של אז בגיל 15 הביא אותי להישגים רבים (סיום מסע 23 ק"מ של קורס ההכנה לצבא בשנה שעברה,סיום יום סיירות של הצבא בקיץ האחרון וכד') וכמו שאמרתי יש עוד פער קטן בין הרצוי למצוי אבל אני מצמצם אותו כל זמן שאפשר.. עוד שינוי שעשיתי בחיים זה,להתרחק מרוב האנשים בשכבה שלי ולהתחבר לאנשים הנכונים (רחוק מאור הזרקורים..) מדוע? מה לעשות בחרתי שלא להיות חלק מהפס ייצור הכולל שמבחינתו כל משהו ייחודי ושונה הוא אאוט,אני מעדיף לשמור על הייחודיות שלי ולהרגיש עם זה טוב מאשר להיות חלק מקבוצה מסויימת שרוצה שאני אתנהג ע"פ הקודים והתכתיבים שלה ובעצם זה אומר-להיות מי שאני לא ולחיות בשקר.. התהליך הזה היה לא קל,כי מעטים האנשים שהם זן נדיר,ומהצד נראה שכאילו אני מפסיד משהו בבחירה הזאת וחבל שאני לא מצטרף לפס ייצור.. במבט לאחור זה הישג אדיר השינוי הזה מהבחינה שככה גיבשתי את האישיות שלי,שאומנם לא מימשתי אותה עדיין,אבל בעתיד אני יודע שזה ישתלם לי.. ועוד הישג זה שבעצם מנעתי מעצמי להתדרדר לסמים,אלכוהול,וביקורים אצל נערות ליווי.. אלו 2 השינויים המרכזיים ביינתים שאני רואה בחיים הצעירים שלי עד היום,ואני יודע שיש עוד וכל שינוי מבחינתי הוא לטובה.. וואו יצא ארוך
BlackJack1 אתה תגיע רחוק.
בגיל כל כך צעיר להראות התמדה כמו שלך, זה די נדיר. גם התובנות שהגעת אליהם מראים שיש לך כבר אישיות מגובשת. אתה יודע מה לא טוב לך. הרבה אנשים חיים את כל חייהם מבלי לדעת מה לא טוב להם. הם תמיד נתקלים ברע, ולא מבינים מדוע חייהם רעים. אבל אתה כן יודע. באמת נדיר. הסיבה שאתה אאוסיידר היא, שאתה בערך ב10 שנים בוגר יותר ריגשית משכבת הגיל שלך. כדאי לך לחפש חברים בוגרים יותר. שנה טובה.
בגיל כל כך צעיר להראות התמדה כמו שלך, זה די נדיר. גם התובנות שהגעת אליהם מראים שיש לך כבר אישיות מגובשת. אתה יודע מה לא טוב לך. הרבה אנשים חיים את כל חייהם מבלי לדעת מה לא טוב להם. הם תמיד נתקלים ברע, ולא מבינים מדוע חייהם רעים. אבל אתה כן יודע. באמת נדיר. הסיבה שאתה אאוסיידר היא, שאתה בערך ב10 שנים בוגר יותר ריגשית משכבת הגיל שלך. כדאי לך לחפש חברים בוגרים יותר. שנה טובה.
שינויים משמעותיים
1.פעם הייתי יותר צינית. כמובן, ככיסוי על רגשות. אמרתי הרבה את המשפט: "משעשע ש..." אפילו במקרים שמאוד הכעיסו/הרגיזו/כאבו לי. למדתי להיות יותר מודעת לרגשות שלי. 2.(קשור לראשון) למדתי להגיד לאנשים אם הם עשו משהו שפגע בי. שני השינויים קרו בעקבות טיפול פסיכולוגי. רציתי להיות יותר שלווה ושלמה עם עצמי. היה לי מאוד קשה להתמודד עם הרגשות והעוצמות שלהם בהתחלה. היה לי גם קשה להגיד לאנשים בפנים שהם עשו משהו לא בסדר. זה תהליך הדרגתי. היום לרוב אני מסוגלת להגיד מייד אחרי הפגיעה "היי! אסור לך להתנהג אלי כך", או "זה ממש פגע בי כשאמרת...". לפעמים אני קצת מגמגמת, לפעמים זה לוקח יומיים שלושה. אני מרגישה יותר נוח עם אנשים ברגע שאני יודעת לעמוד על שלי, ומבינה את עצמי יותר טוב.
1.פעם הייתי יותר צינית. כמובן, ככיסוי על רגשות. אמרתי הרבה את המשפט: "משעשע ש..." אפילו במקרים שמאוד הכעיסו/הרגיזו/כאבו לי. למדתי להיות יותר מודעת לרגשות שלי. 2.(קשור לראשון) למדתי להגיד לאנשים אם הם עשו משהו שפגע בי. שני השינויים קרו בעקבות טיפול פסיכולוגי. רציתי להיות יותר שלווה ושלמה עם עצמי. היה לי מאוד קשה להתמודד עם הרגשות והעוצמות שלהם בהתחלה. היה לי גם קשה להגיד לאנשים בפנים שהם עשו משהו לא בסדר. זה תהליך הדרגתי. היום לרוב אני מסוגלת להגיד מייד אחרי הפגיעה "היי! אסור לך להתנהג אלי כך", או "זה ממש פגע בי כשאמרת...". לפעמים אני קצת מגמגמת, לפעמים זה לוקח יומיים שלושה. אני מרגישה יותר נוח עם אנשים ברגע שאני יודעת לעמוד על שלי, ומבינה את עצמי יותר טוב.
spectacular
New member
שינוי משמעותי בחיי,
השינוי המשמעותי ביותר בחיי היה המעבר לקנדה, הסיבות שגרמו לי לבצע את השינוי הזה הן רבות, חלק מהסיבות מקורן באהבה גדולה, והחלק השני בא מכעס עצום שכמעט אכל אותי... הסיבה העיקרית היתה הרצון בשינוי ותחושה של פריצה החוצה מתוך מערבולת שכמעט הטביעה אותי, הרצון לשינוי היה כמו רצון למות ולהיוולד מחדש, וכך היה, האהבה והכעס שימשו בעירבוביה,שניהם היו עוצמתיים מאוד, במשך תקופה ארוכה היתה בתוכי אש בוערת, לפעמים גבר הכעס וקיויתי שתפסיק האהבה, אבל היא לא היפסיקה,אלא דוקא התחזקה, כעסתי אפילו גם על זה, באמת נולדתי מחדש,הייתי כמו תינוק, שבא לעולם ערום,איבדתי את כל הישן, ולא היה לי חדש שאפשר להאחז בו, פתאום לא ידעתי כלום, לא הבנתי את השפה כמו שאני רגילה, הייתי תלויה באחרים ולא התלחתי לעמוד על שתי הרגליים, כל כך כעסתי שכמעט התפוצצתי, כל כך אהבתי שממש הפחיד אותי, נתתי לזרם לסחוף אותי והעניים היו כבויות, רציתי למות . הרגשתי שכבר מתתי בעצם ולא פחדתי בכלל, ובגלל האהבה לא יכולתי ,וכעסתי מאוד על זה, לאט לאט השתנתה צורתי,ללא היכר, וכמו מתוך מפלצת מכוערת ,התקלפה הקליפה ונפלה חתיכות חתיכות, ויצאתי מתוכה, נקיה וזוהרת,עם עניים פקוחות לרוחה, והתחלתי ללכת,צעדי היו שונים, הייתי אדם אחר, האהבה גברה וחלק מהכעס הפך לאהבה, עוד יש עלי חתיכות קטנות של מפלצת הכעס במקומות נסתרים, והן נופלות לפעמים גם בלי שארגיש, אני פשוט רואה אותם על הרצפה,פוסעת מעליהם וממשיכה ללכת, ברגעי משבר אני רוצה שוב להיות מפלצת איומה, אבל כל מה שיוצא לי זאת מן דמות מגוחכת שאני מסתכלת עליה, והיא כל כך טפשית בעיני, אני צוחקת ויוצאת מזה, המפלצת ההיא כבר לא קיימת,היא מתה, ואני שרדתי,חזקה, וגם כל כך יפה. בזכות האהבה.
השינוי המשמעותי ביותר בחיי היה המעבר לקנדה, הסיבות שגרמו לי לבצע את השינוי הזה הן רבות, חלק מהסיבות מקורן באהבה גדולה, והחלק השני בא מכעס עצום שכמעט אכל אותי... הסיבה העיקרית היתה הרצון בשינוי ותחושה של פריצה החוצה מתוך מערבולת שכמעט הטביעה אותי, הרצון לשינוי היה כמו רצון למות ולהיוולד מחדש, וכך היה, האהבה והכעס שימשו בעירבוביה,שניהם היו עוצמתיים מאוד, במשך תקופה ארוכה היתה בתוכי אש בוערת, לפעמים גבר הכעס וקיויתי שתפסיק האהבה, אבל היא לא היפסיקה,אלא דוקא התחזקה, כעסתי אפילו גם על זה, באמת נולדתי מחדש,הייתי כמו תינוק, שבא לעולם ערום,איבדתי את כל הישן, ולא היה לי חדש שאפשר להאחז בו, פתאום לא ידעתי כלום, לא הבנתי את השפה כמו שאני רגילה, הייתי תלויה באחרים ולא התלחתי לעמוד על שתי הרגליים, כל כך כעסתי שכמעט התפוצצתי, כל כך אהבתי שממש הפחיד אותי, נתתי לזרם לסחוף אותי והעניים היו כבויות, רציתי למות . הרגשתי שכבר מתתי בעצם ולא פחדתי בכלל, ובגלל האהבה לא יכולתי ,וכעסתי מאוד על זה, לאט לאט השתנתה צורתי,ללא היכר, וכמו מתוך מפלצת מכוערת ,התקלפה הקליפה ונפלה חתיכות חתיכות, ויצאתי מתוכה, נקיה וזוהרת,עם עניים פקוחות לרוחה, והתחלתי ללכת,צעדי היו שונים, הייתי אדם אחר, האהבה גברה וחלק מהכעס הפך לאהבה, עוד יש עלי חתיכות קטנות של מפלצת הכעס במקומות נסתרים, והן נופלות לפעמים גם בלי שארגיש, אני פשוט רואה אותם על הרצפה,פוסעת מעליהם וממשיכה ללכת, ברגעי משבר אני רוצה שוב להיות מפלצת איומה, אבל כל מה שיוצא לי זאת מן דמות מגוחכת שאני מסתכלת עליה, והיא כל כך טפשית בעיני, אני צוחקת ויוצאת מזה, המפלצת ההיא כבר לא קיימת,היא מתה, ואני שרדתי,חזקה, וגם כל כך יפה. בזכות האהבה.
היו לי כמה שינויים משמעותיים.
הצטרפנו לקיבוץ, חיינו שם שבע שנים כחברי קיבוץ, עזבנו העירה, החלפתי מקצוע בגיל 39, ועזבנו את הארץ בגיל 44 (אני) ו 45 (הוא). אני חושבת ששני השינויים המשמעותיים היו החלפת המקצוע, והמעבר לניו זילנד. אף פעם לא ידעתי מה אהיה כשאהיה גדולה. עשיתי תואר ראשון בכימיה בשביל ההורים, ולא עשיתי עם זה כלום. בקיבוץ עבדתי במפעל אלקטרוניקה, בהתחלה כפועלת ייצור, ודי מהר עברתי לתפקידי ניהול. בגיל 39 ידידה מדרום אפריקה הציעה לי לתרגם מאנגלית לעברית. תמיד אהבתי ספרים. בהתחלה תרגמתי לסטודנטים מהפקולטה לחקלאות, והשיעמום גמר אותי, חוץ מזה שאף פעם לא היה להם די כסף לשלם.... התחלתי קורס תרגום ביחידה ללימודי חוץ של אוניברסיטת ת"א, וברגע שהמרצה פתח את הפה בפעם הראשונה והסביר לנו על חשיבות התרגום, התמלאתי אשכרה תחושת שליחות! רציתי להיות גשר בין תרבויות! מאז כבר כמעט שבע שנים שאני מתרגמת ספרים. כבר יש לי פחות כוכבים בעיניים, אבל אני עדיין אוהבת מאוד את המקצוע. כל חברי ומכרי נדהמו מהמקצוע החדש שלי. נדהמו לטובה. כלומר, זה כל כך מתאים לי, עד שהם לא הבינו איך לא הגעתי אליו קודם! המעבר לניו זילנד מסובך יותר. זה היה רעיון של בעלי. הוא אגרונום עם המון שנות נסיון, ומצב החקלאות בארץ היה גרוע מאוד. הוא פשוט לא ראה לעצמו עתיד. הוא עבד מול משרד החקלאות. לא היו להם תקנים, וכל מי שיצא לגמלאות התקן שלו בוטל. את בעלי היו מפטרים כל שנה לחודש, כדי שלא תהייה לו קביעות. לפני כן עבד בחברה חקלאית שהתפרקה, וכו'. היה לי קשה לקבל את ההחלטה. חשבנו על קנדה או ארה"ב (יש לו שם אח אזרח, ובקנדה יש לו משפחה) אבל לא רציתי. ואז יום אחד הכרתי ברשת מישהי מניו זילנד. היא שלחה לי תמונות, ופשוט התחלתי להתגעגע למקום שלא הייתי בו אף פעם.... התגעגעתי נורא! פשוט התאהבתי בניו זילנד. ומכאן הכל התגלגל ממש במהירות. בעלי נסע לניו זילנד, מצא עובדה, באנו בעקבותיו, קנינו בית, העברנו גם את הכלב,קיבלנו ויזת תושבי קבע, ואנחנו כאן כבר כמעט שנתיים. החלטתי להפוך את המעבר למנוף כי ההתרחקות יכולה לתת פרספקטיבה טובה. כלומר, אם אני כבר בגיל המעבר, אז לנצל גם את המעבר הפיזי
מאז שהגעתי לכאן נרגעתי מאוד, הבראתי קצת ורזיתי קצת (אבל ממש לא מספיק).
הצטרפנו לקיבוץ, חיינו שם שבע שנים כחברי קיבוץ, עזבנו העירה, החלפתי מקצוע בגיל 39, ועזבנו את הארץ בגיל 44 (אני) ו 45 (הוא). אני חושבת ששני השינויים המשמעותיים היו החלפת המקצוע, והמעבר לניו זילנד. אף פעם לא ידעתי מה אהיה כשאהיה גדולה. עשיתי תואר ראשון בכימיה בשביל ההורים, ולא עשיתי עם זה כלום. בקיבוץ עבדתי במפעל אלקטרוניקה, בהתחלה כפועלת ייצור, ודי מהר עברתי לתפקידי ניהול. בגיל 39 ידידה מדרום אפריקה הציעה לי לתרגם מאנגלית לעברית. תמיד אהבתי ספרים. בהתחלה תרגמתי לסטודנטים מהפקולטה לחקלאות, והשיעמום גמר אותי, חוץ מזה שאף פעם לא היה להם די כסף לשלם.... התחלתי קורס תרגום ביחידה ללימודי חוץ של אוניברסיטת ת"א, וברגע שהמרצה פתח את הפה בפעם הראשונה והסביר לנו על חשיבות התרגום, התמלאתי אשכרה תחושת שליחות! רציתי להיות גשר בין תרבויות! מאז כבר כמעט שבע שנים שאני מתרגמת ספרים. כבר יש לי פחות כוכבים בעיניים, אבל אני עדיין אוהבת מאוד את המקצוע. כל חברי ומכרי נדהמו מהמקצוע החדש שלי. נדהמו לטובה. כלומר, זה כל כך מתאים לי, עד שהם לא הבינו איך לא הגעתי אליו קודם! המעבר לניו זילנד מסובך יותר. זה היה רעיון של בעלי. הוא אגרונום עם המון שנות נסיון, ומצב החקלאות בארץ היה גרוע מאוד. הוא פשוט לא ראה לעצמו עתיד. הוא עבד מול משרד החקלאות. לא היו להם תקנים, וכל מי שיצא לגמלאות התקן שלו בוטל. את בעלי היו מפטרים כל שנה לחודש, כדי שלא תהייה לו קביעות. לפני כן עבד בחברה חקלאית שהתפרקה, וכו'. היה לי קשה לקבל את ההחלטה. חשבנו על קנדה או ארה"ב (יש לו שם אח אזרח, ובקנדה יש לו משפחה) אבל לא רציתי. ואז יום אחד הכרתי ברשת מישהי מניו זילנד. היא שלחה לי תמונות, ופשוט התחלתי להתגעגע למקום שלא הייתי בו אף פעם.... התגעגעתי נורא! פשוט התאהבתי בניו זילנד. ומכאן הכל התגלגל ממש במהירות. בעלי נסע לניו זילנד, מצא עובדה, באנו בעקבותיו, קנינו בית, העברנו גם את הכלב,קיבלנו ויזת תושבי קבע, ואנחנו כאן כבר כמעט שנתיים. החלטתי להפוך את המעבר למנוף כי ההתרחקות יכולה לתת פרספקטיבה טובה. כלומר, אם אני כבר בגיל המעבר, אז לנצל גם את המעבר הפיזי
spectacular
New member
לתמי ב../images/Emo39.gif
"להפוך את המעבר למנוף" - אהבתי
"להפוך את המעבר למנוף" - אהבתי
למדתי להכיר בערכי ...
למדתי לא להתבייש, להיות אסרטיבית לדעת לעמוד על שלי השינוי הזה חל בעקבות כמה אירועים קשים שחוויתי בחיי, בכל שלב צמחתי והתפתחתי מתוך הנסיון ומתוך הכאב. אני שונאת את המשפט מה שלא הורג אותך מחשל אותך- כיוון שיש גם דרך אחרת, פחות כואבת, שמותירה אותך בחיים אדם לא פחות טוב וחזק רק עם פחות צלקות. במהלך חיי עד כה, למדתי המון על עצמי ועל הסביבה. אבל חלק לא מבוטל מהשינוי שבי מייצור שמפחד לפתוח את הפה חס וחלילה לא לגזול ממישהו חמצן לאדם אסרטיבי שיודע מה ערכו, אני חבה לאחד הבוסים הראשונים שלי. איש חכם ומיוחד, שידע לתת לי חיזוק וגיבוי, לבנות אותי ברמה המקצועית ובעקיפין גם ברמה האישית. כחודש וחצי לאחר שהתחלתי לעבוד בחברה הוא אמר לי: "תקשיבי לי טוב, את בנאדם חכם ומוכשר, הבעיה היחידה שלך, שאין לך ביטחון לומר דברים, משגע אותי שאת לוחשת בשקט את מה שיש לך לומר כמו איזה כלב מוכה, שמפחד להתקרב. במקום לעמוד עם ראש גבוה ולהציג את הדברים החכמים שיש לך לומר... בשביל ההערה אחת טובה שלך אני מוכן לשמוע גם עשרה דברי שטות...אז אני רוצה לשמוע את כל ההערות שלך ואני כבר אחליט מה לעשות איתן". זה נאמר מפי אדם מבוגר פי כמעט 3 מגילי דאז, איש עסקים שאני בטוחה שלפחות חלקכם שמע את שמו. במשך 4 שנים עבדתי עם האיש המקסים הזה, התפתחתי ולמדתי המון, גם ברמה המקצועית וגם על החיים וחשיבות יחסים בינאישים. מישהיא כתבה לי במסר שתחילת שנות העשרים הם גיל נורא כיוון שבתקופה זו יש כל כך הרבה בלבול ואי וודאות. אני בניגוד טענתי שזהו גיל נפלא לנסות ולחוות כשכל החיים הם לפניך. לאחר מחשבה הבנתי שלא ירדתי לעומק הדברים -בין ציפיות המשפחה והסביבה, חלומות אישים, הצורך לעמוד בציפיות - להוכיח את עצמך, סקרנות עצומה, ורצון עז לחוות ולהתנסות, המון אנשים נקרעים ומרגישים שהם נתלשים לכל הכיוונים, חלק אף מוצא את עצמו בקיפאון מפחד לבצע טעויות. לא לכולם יש מישהו שיבוא ויאמר - אני מאמין בך! מאותו בוס, שהזכרתי מקודם למדתי והפנמתי שיש לתמוך ולקדם דווקא את אלה שהפוטנציאל שלהם טרם נחשף, כיוון שהאנשים המיוחדים והחכמים באמת הם לאו דווקא אלה שרצים להעיד על עצמם, אלא אלה שאומרים את הדברים בשקט. האנשים שבאמת נותנים ומעניקים הם לא אלה שהולכים "שופוני, אין כמוני" אלא אלה שנותנים ועושים בסתר. לי היה מזל גדול - בסופו של דבר - היה לי מי שתמך בי וטיפח אותי ולמרות כל הקשיים והצרות שאני חווה לאחרונה - אני תמיד יכולה לחזור אל הבסיס- והבסיס שלי איתן. אז אני הלכתי בדרך הארוכה ואולי התחשלתי בדרך, עד ש"נפלתי" בגיל 25כמעט לחברה נהדרת ובוס מדהים. אבל רבים מהצעירים כאן בפורום יכולים לבחור בדרך קלה יותר. רק תקרבו לחייכם - אנשים חיובים שיודעים לפרגן , לחזק ולאהוב ותרחיקו את אלה שרק ההערות ועיצות בדיעבד הם יודעים לתת. אצלי במקרה זה היה מעביד - אבל זה יכול להיות כל אחד - אח, אחות, חבר, בת זוג, פסיכולוג, חבר עט אלמוני ברשת - העיקר שיידע לחזק.
למדתי לא להתבייש, להיות אסרטיבית לדעת לעמוד על שלי השינוי הזה חל בעקבות כמה אירועים קשים שחוויתי בחיי, בכל שלב צמחתי והתפתחתי מתוך הנסיון ומתוך הכאב. אני שונאת את המשפט מה שלא הורג אותך מחשל אותך- כיוון שיש גם דרך אחרת, פחות כואבת, שמותירה אותך בחיים אדם לא פחות טוב וחזק רק עם פחות צלקות. במהלך חיי עד כה, למדתי המון על עצמי ועל הסביבה. אבל חלק לא מבוטל מהשינוי שבי מייצור שמפחד לפתוח את הפה חס וחלילה לא לגזול ממישהו חמצן לאדם אסרטיבי שיודע מה ערכו, אני חבה לאחד הבוסים הראשונים שלי. איש חכם ומיוחד, שידע לתת לי חיזוק וגיבוי, לבנות אותי ברמה המקצועית ובעקיפין גם ברמה האישית. כחודש וחצי לאחר שהתחלתי לעבוד בחברה הוא אמר לי: "תקשיבי לי טוב, את בנאדם חכם ומוכשר, הבעיה היחידה שלך, שאין לך ביטחון לומר דברים, משגע אותי שאת לוחשת בשקט את מה שיש לך לומר כמו איזה כלב מוכה, שמפחד להתקרב. במקום לעמוד עם ראש גבוה ולהציג את הדברים החכמים שיש לך לומר... בשביל ההערה אחת טובה שלך אני מוכן לשמוע גם עשרה דברי שטות...אז אני רוצה לשמוע את כל ההערות שלך ואני כבר אחליט מה לעשות איתן". זה נאמר מפי אדם מבוגר פי כמעט 3 מגילי דאז, איש עסקים שאני בטוחה שלפחות חלקכם שמע את שמו. במשך 4 שנים עבדתי עם האיש המקסים הזה, התפתחתי ולמדתי המון, גם ברמה המקצועית וגם על החיים וחשיבות יחסים בינאישים. מישהיא כתבה לי במסר שתחילת שנות העשרים הם גיל נורא כיוון שבתקופה זו יש כל כך הרבה בלבול ואי וודאות. אני בניגוד טענתי שזהו גיל נפלא לנסות ולחוות כשכל החיים הם לפניך. לאחר מחשבה הבנתי שלא ירדתי לעומק הדברים -בין ציפיות המשפחה והסביבה, חלומות אישים, הצורך לעמוד בציפיות - להוכיח את עצמך, סקרנות עצומה, ורצון עז לחוות ולהתנסות, המון אנשים נקרעים ומרגישים שהם נתלשים לכל הכיוונים, חלק אף מוצא את עצמו בקיפאון מפחד לבצע טעויות. לא לכולם יש מישהו שיבוא ויאמר - אני מאמין בך! מאותו בוס, שהזכרתי מקודם למדתי והפנמתי שיש לתמוך ולקדם דווקא את אלה שהפוטנציאל שלהם טרם נחשף, כיוון שהאנשים המיוחדים והחכמים באמת הם לאו דווקא אלה שרצים להעיד על עצמם, אלא אלה שאומרים את הדברים בשקט. האנשים שבאמת נותנים ומעניקים הם לא אלה שהולכים "שופוני, אין כמוני" אלא אלה שנותנים ועושים בסתר. לי היה מזל גדול - בסופו של דבר - היה לי מי שתמך בי וטיפח אותי ולמרות כל הקשיים והצרות שאני חווה לאחרונה - אני תמיד יכולה לחזור אל הבסיס- והבסיס שלי איתן. אז אני הלכתי בדרך הארוכה ואולי התחשלתי בדרך, עד ש"נפלתי" בגיל 25כמעט לחברה נהדרת ובוס מדהים. אבל רבים מהצעירים כאן בפורום יכולים לבחור בדרך קלה יותר. רק תקרבו לחייכם - אנשים חיובים שיודעים לפרגן , לחזק ולאהוב ותרחיקו את אלה שרק ההערות ועיצות בדיעבד הם יודעים לתת. אצלי במקרה זה היה מעביד - אבל זה יכול להיות כל אחד - אח, אחות, חבר, בת זוג, פסיכולוג, חבר עט אלמוני ברשת - העיקר שיידע לחזק.
השינוי שלי
כבר כמעט שש שנים מאז שנמאס לי, פשוט נמאס לי לחיות כמו שחייתי. שנאתי את החיים שלי כל-כך, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו בעניין. מאז עברתי כל-כך הרבה: התמודדתי עם טראומה שעד אז לא רציתי לגעת בה, טיפלתי בשני ההורים שלי שחלו בסרטן שנה אחרי שנה, על כל מה שכרוך בכך, מצבם הכלכלי הקשה וגסיסה כלכלית איטית, שהפכה אותם כמעט לחסרי כל, הצריכה עימות חזיתי איתם ומכירת הבית שלהם שהצילה קצת את המצב. במהלך התקופה הזאת פוטרתי מהמקום שעבדתי בו עקב סגירת החברה, מקום שתליתי בו תקוות מקצועיות רבות ונאלצתי לוותר עליהן. וכשכבר התייאשתי מלמצוא עבודה בתחום, מצאתי עבודה בתחום אחר. אולי בפעם הראשונה בחיים הגעתי למקום שבאמת אהבתי לקום בבוקר בשבילו ומצאתי טעם ומשמעות בתחום המקצועי שלי. ובנוסף, אני נמצאת בתהליך ירידה במשקל שהניב עד כה ירידה של 20 ק"ג ולאחרונה גם עברתי דירה למקום משלי. היום זה כבר חודשיים וחצי שאני גרה במקום החדש שלי, בית קטן במושב. כבר חודשיים שכל התקופה הקשה מאחוריי, ואני עדיין מנסה לעכל את כל מה שעברתי בשנים האחרונות. כל כך הרבה תלאות, שנגעו בכל התחומים של החיים. מישהו אחר היה נשבר - אני יצאתי מחוזקת. היום אני מרגישה את החוסן העצום שבתוכי, ויודעת שאני יודעת להסתדר בכל מצב. היום אני רוצה לתת לאנשים קצת מהחוסן הזה, ולעזור להם לדעת שגם הם יכולים. היום טוב לי. נהנית מכל יום, מדברים קטנטנים ומרגישה שעושה את הצעדים הראשונים שלי בהווה החדש שבחרתי לעצמי.
כבר כמעט שש שנים מאז שנמאס לי, פשוט נמאס לי לחיות כמו שחייתי. שנאתי את החיים שלי כל-כך, החלטתי שאני חייבת לעשות משהו בעניין. מאז עברתי כל-כך הרבה: התמודדתי עם טראומה שעד אז לא רציתי לגעת בה, טיפלתי בשני ההורים שלי שחלו בסרטן שנה אחרי שנה, על כל מה שכרוך בכך, מצבם הכלכלי הקשה וגסיסה כלכלית איטית, שהפכה אותם כמעט לחסרי כל, הצריכה עימות חזיתי איתם ומכירת הבית שלהם שהצילה קצת את המצב. במהלך התקופה הזאת פוטרתי מהמקום שעבדתי בו עקב סגירת החברה, מקום שתליתי בו תקוות מקצועיות רבות ונאלצתי לוותר עליהן. וכשכבר התייאשתי מלמצוא עבודה בתחום, מצאתי עבודה בתחום אחר. אולי בפעם הראשונה בחיים הגעתי למקום שבאמת אהבתי לקום בבוקר בשבילו ומצאתי טעם ומשמעות בתחום המקצועי שלי. ובנוסף, אני נמצאת בתהליך ירידה במשקל שהניב עד כה ירידה של 20 ק"ג ולאחרונה גם עברתי דירה למקום משלי. היום זה כבר חודשיים וחצי שאני גרה במקום החדש שלי, בית קטן במושב. כבר חודשיים שכל התקופה הקשה מאחוריי, ואני עדיין מנסה לעכל את כל מה שעברתי בשנים האחרונות. כל כך הרבה תלאות, שנגעו בכל התחומים של החיים. מישהו אחר היה נשבר - אני יצאתי מחוזקת. היום אני מרגישה את החוסן העצום שבתוכי, ויודעת שאני יודעת להסתדר בכל מצב. היום אני רוצה לתת לאנשים קצת מהחוסן הזה, ולעזור להם לדעת שגם הם יכולים. היום טוב לי. נהנית מכל יום, מדברים קטנטנים ומרגישה שעושה את הצעדים הראשונים שלי בהווה החדש שבחרתי לעצמי.
1ע נ ת י ם
New member
י ע ל
כמי שעברה משברים בחיי אני יכולה להעיד על כך שהיתה להם תרומה בצמיחה ובהתפתחות האישית שלי. מאוד מאמינה שמשבר יכול להיות מנוף אדיר לשינוי ומה שעבר עלייך הוא ההוכחה לכך. לכל דבר ולכל מה שקורה לנו ישנה סיבה וישנו שיעור- אלא שלא תמיד ברורה לנו הסיבה . לעיתים רק בחלוף זמן רב מתבהרת התמונה הכללית . ותודה ששיתפת.
כמי שעברה משברים בחיי אני יכולה להעיד על כך שהיתה להם תרומה בצמיחה ובהתפתחות האישית שלי. מאוד מאמינה שמשבר יכול להיות מנוף אדיר לשינוי ומה שעבר עלייך הוא ההוכחה לכך. לכל דבר ולכל מה שקורה לנו ישנה סיבה וישנו שיעור- אלא שלא תמיד ברורה לנו הסיבה . לעיתים רק בחלוף זמן רב מתבהרת התמונה הכללית . ותודה ששיתפת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.