המשך.....
את העובדים, עוברת על חפציהם האישיים. מעשיה גרמו לכך שהיינו צריכים לנעול את חפצינו ובעיקר לשמור על פינו. האוירה במקום העבודה הייתה ממש גרועה. היא גם החליטה שהיא רוצה להיות איתי באותו חדר. כל היום שוחחה בטלפון בקולי קולות, וממש לא יכולתי להתרכז בעבודתי שדרשה דיוק וריכוז מרביים. מאוד כעסתי שהבוס לא נתן לי אפשרות להחליט עם מי לשבת. והמעבר נעשה בחטף כשהייתי בטיול בלונדון, בכדי שלא אתנגד. עבדתי איתו 16 שנים. הוא כאמור היה מרוצה מהעבודה שלי אבל לא אהב את ההשמנה שלי. כתוצאה מהתנאים הקשים, חליתי במחלה כרונית. עברתי 2 ניתוחים, ובאחת מחופשות המחלה, הוא עשה קנוניה עם המוסד הגדול בו עבדתי, וקבלתי מכתב פיטורין. ועד העובדים לא בא להגנתי. כי יושב ראש הועד היה חבר קרוב שלו. הסמנכ"ל למשאבי אנוש לא רצה אפילו לשמוע ממני. בקיצור כל המוסד היה נגדי. הייתי כבר מוכנה להכל, שמחתי שהסיוט הסתיים. דיברתי עם 5 עו"ד דין שלא היו מוכנים לעמוד מול המוסד הזה. לבסוף מצאתי מישהו שלא פחד מהמוסד. הוא אמר שיש לי קייס אבל דיבר איתי על סכומים קטנים. ראיתי שהוא לא שש לתיק הזה. הרגשתי שנעשה לי עוול והחלטתי שכמוצא אחרון אני מתייעצת עם מזכיר ההסתדרות שלי. והוא התחיל לפעול, כי הפיטורים לא היו חוקיים. באותו זמן למדתי קורס גישור, אולי כרצון להסבה מיקצועית, שמאוד עזר לי בהמשך. בעקבות ההתערבות של מזכיר ההסתדרות, הסמנכ"ל למשאבי אנוש הסכים לשוחח איתי. קורס הגישור עזר לי לא להתפרץ במשא ומתן. לדבר בהיגיון, לשאול שאלות ללא רגשות. לא לשלוף תשובות מהמותן. בכל מקרה אף פעם לא ליכלתי על הבוס שלי, הסמנכ"ל ממש רצה שאעשה זאת בכדי להגיד שאני אדם רע והצדק היה עם המוסד, את הכל האשמתי במחלה שלי. היו לי כ 7 פגישות עם הסמנכ"ל, שבאחרונות פשוט הייתי נכנסת אליו חופשי. הוא מאוד חיבב אותי, וגם אני אותו. הוא לפחות היה יריב מתאים לי, ולא כמו הבוס הנמושה שלי. בסופו של דבר הצלחתי להגיע למצב שהמוסד הסכים לפנים משורת הדין לאפשר לי לצאת לפנסיה מוקדמת עם כל הזכויות של פינסיונרית. התהליך לקח כשנתיים וחצי. ואני נצחתי את המערכת לבד, עם קצת עזרה ממזכ"ל ההסתדרות. הייתי מאוד גאה בעצמי. פתאום כולם ברכו אותי לשלום והאירו לי פנים. הרגשתי ממש גיבורה. אבל, גרתי בשכונה מול המוסד בו עבדתי. מה שהיה מעולה לעבודה, ולא כל כך היה מעולה כשהייתי בבית. כל עובדי המוסד, היו מגיעים לקניות במרכז המסחרי של השכונה. וכל פעם מחדש כל הסיפור היה עולה כשפגשתי מישהו מוכר. והכרתי המונים, ממש לא רציתי לחזור על הסיפור, וגם לא להתגאות בניצחון שלי (זה היה יותר בשבילי). נוכחות העובדים גרמה לי להסתגר בבית. ירדתי לקניות רק אחרי שעות העבודה. רציתי לעבור משם. באותו זמן הבן שלי ומשפחתו, חיפשו דירה. וזאת הייתה הזדמנות עבורי לעזוב את המקום. אמרתי לו שאנחנו נעביר את הדירה שלנו על שמם, ואנחנו נעבור לגור בתל אביב, רחוק מהזכרונות. ברגע שהבן שלי וכלתי הסכימו, תוך יומיים שכרתי דירה בתל אביב. ותוך שבוע עברנו. היה נורא כייף להיות רחוקה מהאיכס שחוויתי, כאילו עברתי למדינה אחרת. שנינו הרגשנו כמו זוג צעיר בירח דבש. בשנה שגרנו בשכירות, החלטתי לשפץ דירה קטנה שקבלתי בירושה מדודתי. שני חדרים שהפכתי אותם ל-3. מענק הפרישה שקבלתי מהמוסד הספיק לשיפוץ המסיבי שעשיתי בדירה הזאת, שאנחנו גרים בה היום. אנחנו כבר לקראת סיום השיפוץ ואני כבר מתחילה לחשוב על הציור כמיקצוע. היום אני רגועה לגבי הבן שלי ומשפחתו. הם מבחינתי מסודרים. הבת שלי גם מסודרת בניו יורק, גם לה עזרתי כספית. אנחנו גרים בדירה קטנה ומטריפה שכל פרט ופרט בה נמצא אצלי בראש כבר 10 שנים. שיפוץ הדירה הזאת הוא חלום של 10 שנים שהגשמתי אותו. אני בכלל לא סיפרתי על רגשות, רק סיפרתי מה עשיתי. כי אני עושה הכל בצורה רוחנית. לא דואגת לכלום. אני יודעת שהאינטואיציה תאמר לי מתי לעשות מה ואיך. לכן כל השינויים שאני עושה לא קשים לי. אני תמיד רואה בעיני רוחי את הצעד הבא. אני זורמת עם החיים בקלות, למרות שיש לי מחלה כרונית שמסיבה לי המון כאבים גופניים. אבל אני לא שמה לב לכאבים, לוקחת משכך כאבים וממשיכה הלאה. זה חלק פיצפון מסיפור החיים שלי. האם אני אצליח כציירת. לא בטוח. כי אני צריכה לעבוד על האלטיסיות שלי שמשתקת את היצירתיות. זאת עבודה ממש קשה, ולכן אני פה. ואגב כל מה שאני עושה עבור האחרים זה גם טוב לי. ככה שאני לא יכולה להפריד בין דברים שאני עושה למען הכייף שלי, ומה זה לא כייף. כל מה שאני רוצה לעשות וזה נעשה, זה הכייף שלי. כולל העבודה שעבדתי בה כמעט 20 שנה. מאוד אהבתי אותה. שנה טובה ומתוקה
