עם 4 ילדים. להשאר בארץ? לעבור לארצות הברית? לאן?

מעניין כיוון המחשבה שלך...

את יודעת, מהדברים שלך אני לומדת שדווקא יש יתרון לילדים גדולים להגר... זה כמובן בתנאי שהם בעניין לעבור...
כי אז , הם ספגו את המנהגים, והם גם מכירים את המשפחה, הם יודעים טוב את השפה העברית...
סביב הגיל 16-17 בארץ הם כבר פחות נפגשים עם המשפחה ובצבא בקושי מתראים עם המשפחה המורחבת.
לגבי השאלה שלך... שאלה קשה...
נכון להיום ספציפית לבן הבכור שלי. כמו שאני מכירה אותו, אני בספק אם הוא ירצה להתגייס לצהל לבד כחייל בודד.
הוא ילד מאוד משפחתי. כמובן שאי אפשר לדעת מה יהיה ... אבל אם הוא יתעקש, זה תלוי במצב שנהיה .... אם זה יסתדר מבחינת העבודה, נחזור איתו, אם ממש לא יסתדר והוא ממש יתעקש . נשחרר ( בצער) , נמצא סידור להיות כמה שיותר בישראל, וכמובן שיש משפחה קרובה ויקרה שהוא מכיר ואוהב בישראל.
כמו בכל דבר יש יתרונות וחסרונות , לאט לאט , אנחנו מבינים מה מתאים לגרעין המשפחתי שלנו....
נראה לי שהכיוון כרגע, זה לא להחליט החלטות גדולות וגורליות ומקבעות. להחליט שעוברים לשנתיים שלוש. ואחכ לעשות חשיבה מחודשת.
חשוב לי לציין שאנחנו משפחה מאוד ספונטנית, עוברים הרבה דירות, אוהבים לחוות ונהנים משינויים. באמת שלא עושים עניין ממעברים של דירה או עבודה...
&nbsp
 

KallaGLP

New member
פעם ראשונה שלי פה, אפשר? במקרה הגעתי וראיתי שאולי

יש לי מה לתרום.
לפני 9 חודשים הגענו לעמק הסיליקון. לא חיפשנו לעבור, זה לא היה מתוכנן, וזה תפס אותנו די בהפתעה. בעלי קיבל לפתע הצעת עבודה מחברה אמריקאית שבאמת היה קשה מאוד לסרב לה מבחינת הקידום המקצועי וגם טובה כלכלית. גם לנו 4 ילדים, אך יותר גדולים: לבכור בדיוק מלאו 20, הוא חייל וסטודנט, משרת ולומד באניברסיטה העברית. השנה יסיים את התואר ואחר כך יש לו עוד 6 שנות קבע. כשעזבנו הוא היה בן 19 +, וכבר שקוע לגמרי בחייו ביחידה, בחבריו, לימודיו וכו'. כבר בקושי ראינו אותו וגם כשהיה חוזר הביתה פעם בשבועיים-שלושה, היה מסתגר בחדר ללמוד ואחר כך יוצא עם החברים. יחד עם זאת, לפני כל דבר אחר, כשקיבלנו את ההצעה מיד סיפרנו לו ושאלנו מה דעתו. החלטנו שאם יגיד או אפילו יהיה לנו רושם שקשה לו עם הרעיון - נוותר. אך הוא מיד אמר שאסור לפספס הזדמנות כזו ושאנו חייבים לנסוע ושהוא יסתדר. בדיעבד, הוא באמת מסתדר ונראה לי שאנו מתגעגעים אליו יותר משהוא אלינו, גם כי הוא נורא עסוק וגם כי כבר עוד קודם הוא התרגל לחיות את חייו בנפרד מאיתנו. לנו, מטבע הדברים, יותר קשה לשחרר. הוא קיבל סטטוס של חייל בודד, מה שמאפשר חודש חופש בשנה מעבר לחופשות הרגילות של הצבא, תנאי שכר קצת יותר טובים, עזרה במגורים במקרה הצורך (אצלו אין צורך) וכד'. מאפשרים לו לבקר אצלנו, כך שהוא היה כאן כבר פעמיים ומתעתד לבוא שוב בפברואר. פעם אחת בשירות אפילו מגיעה לו טיסה על חשבון הצבא. הוא אמנם כבר די בוגר ועצמאי ומאוד אוהב את מה שהוא עושה, אבל לי עדיין קשה. כל פעם אחרי שמסתיים ביקור שלו, זו פרידה מחודשת וכואבת מבחינתי. עצם הידיעה ששם היינו במרחק נסיעה, גם אם לא התראינו הרבה, הייתה מרגיעה. קשה לשמוע שקורה משהו בארץ ולהיות כה רחוקים. קשה, אך מתגברים איכשהו. זה בנוגע לבן הגדול לאור הסיכוי שהבן שלכם בכל זאת ירצה לחזור להתגייס.
שלושת האחרים הגיעו לארה"ב בגילאים כמעט 13 ו-10. החודש-חודשיים הראשונים היו מאוד קשים, במיוחד כי גרנו בדירה קטנה במגורים זמניים והם עוד לא יכלו ללכת לבית הספר. אנחנו יצאנו לסידורים רבים והם הרגישו ממש תלושים, ואחד בתוך הווריד של השני בבית צפוף (היו רגילים להרבה יותר פרטיות). מצד שני, בזכות זה שהם קרובים בגיל וחברים טובים הם הצליחו לעבור את התקופה הזו ולא נשארו ממנה משקעים קשים מדי. אך כשעברנו לבית הקבוע והם התחילו ללמוד חל שיפור מהיר וגדול. הם כולם מאוד חברותים ומצאו מיד חברים גם בבתי ספר וגם בין החברים, רובם ישראלים, שרכשנו כאן (חלקם חדשים וחלקם קשרים שחידשנו עם כאלה שהגיעו לפנינו). לא קל להם בכלל מבחינת שפה ולכן גם בלימודים, יש הרבה לחץ וצריך לשבת איתם לא מעט, בייחוד עם הקטנה, אבל בסך הכל הם מסתדרים ומשתפרים. הבנות סוף סוף קיבלו חוג רכיבה שתמיד חלמו עליו. הבן חולה כדורגל והתחיל ללכת פה לחוג, ומיד זכה להערכה גדולה מהמאמנים ומהשחקנים האחרים והוריהם, מה שללא ספק מוסיף לשביעות רצונו. בכל הפסקה הוא משחק עם חבריו (כל יום לוקח כדור לבית הספר). מצד שני, הוא חולה הרבה מאז שהגיע - הוא תמיד היה חולה יותר מכולם, אך עכשיו במיוחד כי כנראה לא כולם מסתגלים באותה הקלות לחיידקים ולווירוסים החדשים. זה לא נושא שקל להתמודד איתו, בייחוד שהאמריקאים נורא מרובעים ואם הוא מחסיר יותר מ-10 ימים (כמובן באישור רופא והכל) בשנה, הם מתחילים לשלוח מכתבים, כאילו יש לנו מה לעשות בעניין. כל פעם צריך להסביר להם מחדש שמה לעשות, יש ילדים שחולים יותר מאחרים, ושהוא בהשגחה רפואית ושאנו ממלאים אחר כל הוראות הרופא ושאין לנו מה לעשות מעבר לזה.
אך בסך הכל, הם הסתגלו היטב. הם עדיין שומרים על קשר עם חברים בארץ, אך כבר לא משתגעים מגעגועים כמו בתקופה הראשונה, ונקשרו לחברים החדשים. אני חושבת שאם כעת נציע להם לחזור, הם יהיו בהתלבטות, וגם אם יעדיפו לחזור - זה כבר לא יהיה טריוויאלי ויהיו פה לא מעט דברים שהם יתגעגעו אליהם.
לא עבדתי רשמית עד עכשיו, אך יש לי עבודה התנדבותית רבה שאני עושה דרך האינטרנט בתחום שאני אוהבת, וזה מציל אותי. תמיד הייתי רגילה לעבוד ולדעתי אילו לא היה לי עיסוק אינטלקטואלי משמעותי, הייתי פשוט משתגעת. כעת קיבלתי אישור עבודה ואני מקווה שגם אתחיל לתרום לפרנסת הבית. בכל מקרה, בחודשים הראשונים היה לי ממש קשה נפשית, עכשיו אני בסדר, אם כי הגעגעועים לא חולפים.
בסך הכל אני לא מצטערת על המעבר כי לבעלי יש עבודה מצוינת מכל הבחינות ויש לו גם הרבה יותר זמן לבלות עם המשפחה, בניגוד ללחץ הנוראי שהוא היה נתון בו בארץ (שזה אינדיבידואלי, גם פה יש לנו חברים שיש להם לחץ אדיר בעבודה, הכל עניין של תפקיד ומזל). יש לנו חיי חברה פעילים, אנחנו מטיילים הרבה ומבלים במסגרת הסביר. אבל חסרים לנו מאוד הבן והמשפחה והחברים ובכלל הארץ. לא עזבנו כי חלמנו לעזוב וממש לא היה לנו רע בישראל ויש דברים רבים שחסרים לי ושאני מתגעגעת אליהם או שמעצבנים אותי פה, לצד דברים טובים כמובן. מבחינתי, שאף אחד לא יספר שבישראל רע ובאמרקה טוב, כי זה ממש לא נכון לדעתי, והמצב במציאות מאוד מורכב ויש צדדים לכאן ולכאן.
זה הניסיון שלי, שאולי ייתן עוד פרספקטיבה כי לייעץ אני לא ממש יכולה - זה כל כך אישי ותלוי בנסיבות, בלמה ומה עוזבים ולאן מגיעים, איך ובאיזו מהירות כולם מגיבים לשינוי ומסתגלים, וכו'. יכולה רק לקוות ששני הגרוש שלי תרמו במשהו. שיהיה בהצלחה בכל אשר תחליטו!
 
למעלה