עמק זבולון [מפרץ חיפה] - סיפורה של ההתיישבות ויבוש הביצה.
המשך למחקרים שנעשו ב"כיבוש" אדמות מפרץ חיפה ע"י רכישתם ממשפחת סורסוק מלבנון ותהליכי יבוש הביצות והקמת "קריית חיים", "קריית ביאליק", "קרית מוצקין", ואיזור התעשיה הכבדה במפרץ חיפה.
שיתוף הפעולה בין ההון הפרטי להון הלאומי בפיתוח עמק זבולון - איריס גרייצר [ד"ר]
[URL]http://geography.huji.ac.il/.upload/STUDIES_XIII/XIII-Graicer.pdf[/URL]
מבוא
בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית היה עמק זבולון איזור שומם. ביצתי ודל אוכלוסייה, בגלל תנאי ניקוז לקויים של הנעמן והקישון נוצרו במרכז העמק שטחי הצפה שנהפכו לביצות והיו לבי לבית גידול ליתושים מפיצי מלריה. חלק מן הבארות באיזור היו מלוחות עקב חדירת מי ים. רובן הגדול (90 אחוז) של קרקעות עמק זבולון, ששטחם נאמד ב60,000 דונם, היו שייכות לבני משפחת סורסוק, שהחזיקה גם ב200,000 דונם בעמק יזרעאל. יתר הקרקעות היו בבעלותם של 100 בעלים נעדרים, שישבו ברובם בביירות'. בהשוואה לאזורים אחרים של א^ ישראל בשנות העשרים התברך עמק זבולון בשני יתרונות מרחביים:
(א) יתרון אסטרטגי כלכלי, בגלל הקרבה לחיפה, שהבריטים תכננו לעשותה מרכז חשוב ברמה הארצית והאזורית כעיר תעשייה ונמל ובה צומת מסילות ברזל
ובתי זיקוק ואשר תשמש שער כניסה לייצוא ויבוא ומפגש בין תחבורה ימית ליבשתית;
(ב) פוטנציאל עירוני כעורף להתפתחות פרברית סביב העיר חיפה.
בתנאים אלה לא היה ספק, שכל השקעה שתיעשה בקרקע או ברכוש באיזור העמק תניב תוך זמן קצר, לאחר הבראתו של העמק, רווחים גדולים לבעליה.
מאמר זה מבקש לעמוד על פיתוחו של עמק זבולון, ובמיוחד על חלקיו המרכזיים והדרומיים, הודות למערכת הקשרים שנוצרה בין שלושה גורמים, שמעורבותם ושיתוף
הפעולה ביניהם תרמו את התרומה הגדולה ביותר להכשרתו של עמק זבולון להתיישבות, והם:
(1) ההון הפרטי המיוצג עלידי חברות פרטיות להתיישבות "קהיליית ציון אמריקאית", "משק" ו"קדס" ומאוחר יותר גם "החברה הכלכלית לא"י";
(2) ההון הלאומי המיוצג בעיקר עלידי הקרן הקיימת; (3) מוסדות ההתיישבות של ההסתדרות באמצעות "המרכז החקלאי" ו"המרכז לשכונות עובדים" ואחר כך חברת "שיכון". שעסקו בהתיישבות הכפרית והעירונית של הפועלים בארץ ישראל.
בהשוואה לעמק יזרעאל, שבו פעלו ההון הפרטי וההון הלאומי זה לצד זה ואפילו התחרו זה בזה, בעמק זבולון, במידה רבה בגלל כוח המשיכה שלו בעניני גורמי התיישבות רבים, נוצר לראשונה בא"י שיתוף פעולה בין חברות שונות ובעלות אינטרסים שונים. ייחודו של שיתוף פעולה זה טמון בעובדה, שעמק זבולון היה עד אז אחד משטחי הקרקע הגדולים ביותר שנרכשו בידי יהודים כיחידה אחת; הוא היה גם השטח היחיד שנועד מלכתחילה להתיישבות עירונית. על רקע המעורבות המוגבלת של ההון הלאומי בהתיישבות מסוג זה ועל רקע מדיניותה של הקרן הקיימת שפעלה נגד מעורבות בשוק העירוני, יש בשיתוף הפעולה בין ההון הלאומי להון הפרטי בפיתוח עמק זבולון גם כדי ללמד על עמדותיהם של הכוחות שפעלו בתוך הגופים הלאומיים וגם כדי להעיד על התנאים שבהם היה שיתוף כזה אפשרי בכלל.
רכישות קרקעות מפרץ זבולון מנקודת מבטו של ההון הלאומי
בראשית שנות העשרים עמד חנקין במשאומתן עם משפחת סורסוק על רכישת קרקעותיה כעמק זבולון. "הכשרת היישוב" עמדה לרכוש קרקעות אלה לבקשת יזמים פרטיים, אך בהתאם להסכם כינה ובין הקרן הקיימת ניסה חנקין לעניין את אוסישקין, יושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת, ברכישת קרקעות אלה. באותה תקופה, כשמחיר קרקע בכרמל הגיע ל 23 - 20 לא"י לדונם, הגיע מחירן של קרקעות העמק ל - 2.5 לא"י לדונם בלבד בעיקר בגלל עבודת ההכשרה האינטנסיבית שצריך היה לעשות בהן טרם התיישבות. אוסישקין עמד באותה עת בפני שתי אלטרנטיבות: רכישת 30,000 דונם של קרקעות ג'פתא כניפס, תל טורא, תל שמם וגבעת קומי בעמק יזרעאל, שנדרשו להרחבת ההתיישבות החקלאית שכבר היתה קיימת בעמק, וגם על מנת ליצור רצף של ישוב במרכז עמק יזרעאל, או רכישת 60,000 דונם, כולם או חלקם, בעמק זבולון.
לא היה ספק, שלאחר הקונגרס הציוני השלושהעשר ב1923, שבו הצהיר אוסישקין שהקרן הקיימת אינה יכולה, מחוסר אמצעים, להיות נושאת הפוליטיקה הקרקעית בעיר, יחליט אוסישקין לטובת קרקעות עמק יזרעאל וידחה את רכישת קרקעות עמק זבולון, שכבר ב - 1924 היה ברור שאינן מתאימות לחקלאות ושהיו עליהן קופצים רבים מבין בעלי ההון הפרטי החלטתו של אוסישקין לא נתקבלה בדירקטוריון הקרן הקיימת בתמימות דעים. הגאות בפעילות הקרקעית שבאה על תלאביב ב - 1924. בעקבות העלייה הרביעית, ואשר בהעדר גורם מרסן גרמה השתוללות ספקולטיבית במחירי הקרקע בכל הפריפריה של העיר, הביאה להתארגנות אופוזיציה חזקה לאוסישקין בתוך הקרן הקיימת ואופוזיציה זו טענה שהמדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת מאופיינת באזלת יד בכל מה שנוגע לתלאביב.
הקרן הקיימת נדרשה להתערב מיד ברכישת קרקעות בפריפריה של חיפה על מנת למנוע הישנות של תופעות כאלה גם שם6. זלמן שוקן, אברהם גרנות וברל כצנלסון, שעמדו בראש המתנגדים. דרשו במפגיע מאוסישקין לחזור בו מהחלטתו ולהשתלב. כל עוד הדבר אפשרי,ברכישת קרקעות שסיכוייו הכלכליים כבר היו ידועים ויכלו לספק לאלפי פועלים לא רק עבודה, אלא גם מקום מגורים. חששם היה. שהפקרת עמק זבולון לאנשי ההון הפרטי לא תוכל למנוע את התייקרות הקרקע וההתיישבות והתוצאה תהיה הרחקתם של הפועלים מן העיר ופגיעה בפיתוח הכלכלי של כל האיזור בפברואר 1925 הגיעה הקרן הקיימת להחלטה חדשה, בניגוד לעמדותיו של אוסישקין, שמשמעותה היתה בקשת אופציה לרכישת כמחצית משטחו של עמק זבולון. לא היה ספק בכך, שהיה זה ניצחונם של חסידי הפעולה של ההון הלאומי בסקטור העירוני בארץ ישראל. החלטה זו היתה הרבה יותר גורלית ממה שחשבו באותה עת משום שעם החלטתה של הקרן הקיימת להיות מעורבת בפיתוח מפרץ חיפה היא הפכה להיות, תוך שלוש שנים בערך, בעקבות פשיטת הרגל של ההון הפרטי בארץישראל לקראת סוף שנות העשרים, בעלת הקרקע הגדולה ביותר בעמק זבולון.
המשך למחקרים שנעשו ב"כיבוש" אדמות מפרץ חיפה ע"י רכישתם ממשפחת סורסוק מלבנון ותהליכי יבוש הביצות והקמת "קריית חיים", "קריית ביאליק", "קרית מוצקין", ואיזור התעשיה הכבדה במפרץ חיפה.
שיתוף הפעולה בין ההון הפרטי להון הלאומי בפיתוח עמק זבולון - איריס גרייצר [ד"ר]
[URL]http://geography.huji.ac.il/.upload/STUDIES_XIII/XIII-Graicer.pdf[/URL]
מבוא
בתקופה שקדמה להתיישבות היהודית היה עמק זבולון איזור שומם. ביצתי ודל אוכלוסייה, בגלל תנאי ניקוז לקויים של הנעמן והקישון נוצרו במרכז העמק שטחי הצפה שנהפכו לביצות והיו לבי לבית גידול ליתושים מפיצי מלריה. חלק מן הבארות באיזור היו מלוחות עקב חדירת מי ים. רובן הגדול (90 אחוז) של קרקעות עמק זבולון, ששטחם נאמד ב60,000 דונם, היו שייכות לבני משפחת סורסוק, שהחזיקה גם ב200,000 דונם בעמק יזרעאל. יתר הקרקעות היו בבעלותם של 100 בעלים נעדרים, שישבו ברובם בביירות'. בהשוואה לאזורים אחרים של א^ ישראל בשנות העשרים התברך עמק זבולון בשני יתרונות מרחביים:
(א) יתרון אסטרטגי כלכלי, בגלל הקרבה לחיפה, שהבריטים תכננו לעשותה מרכז חשוב ברמה הארצית והאזורית כעיר תעשייה ונמל ובה צומת מסילות ברזל
ובתי זיקוק ואשר תשמש שער כניסה לייצוא ויבוא ומפגש בין תחבורה ימית ליבשתית;
(ב) פוטנציאל עירוני כעורף להתפתחות פרברית סביב העיר חיפה.
בתנאים אלה לא היה ספק, שכל השקעה שתיעשה בקרקע או ברכוש באיזור העמק תניב תוך זמן קצר, לאחר הבראתו של העמק, רווחים גדולים לבעליה.
מאמר זה מבקש לעמוד על פיתוחו של עמק זבולון, ובמיוחד על חלקיו המרכזיים והדרומיים, הודות למערכת הקשרים שנוצרה בין שלושה גורמים, שמעורבותם ושיתוף
הפעולה ביניהם תרמו את התרומה הגדולה ביותר להכשרתו של עמק זבולון להתיישבות, והם:
(1) ההון הפרטי המיוצג עלידי חברות פרטיות להתיישבות "קהיליית ציון אמריקאית", "משק" ו"קדס" ומאוחר יותר גם "החברה הכלכלית לא"י";
(2) ההון הלאומי המיוצג בעיקר עלידי הקרן הקיימת; (3) מוסדות ההתיישבות של ההסתדרות באמצעות "המרכז החקלאי" ו"המרכז לשכונות עובדים" ואחר כך חברת "שיכון". שעסקו בהתיישבות הכפרית והעירונית של הפועלים בארץ ישראל.
בהשוואה לעמק יזרעאל, שבו פעלו ההון הפרטי וההון הלאומי זה לצד זה ואפילו התחרו זה בזה, בעמק זבולון, במידה רבה בגלל כוח המשיכה שלו בעניני גורמי התיישבות רבים, נוצר לראשונה בא"י שיתוף פעולה בין חברות שונות ובעלות אינטרסים שונים. ייחודו של שיתוף פעולה זה טמון בעובדה, שעמק זבולון היה עד אז אחד משטחי הקרקע הגדולים ביותר שנרכשו בידי יהודים כיחידה אחת; הוא היה גם השטח היחיד שנועד מלכתחילה להתיישבות עירונית. על רקע המעורבות המוגבלת של ההון הלאומי בהתיישבות מסוג זה ועל רקע מדיניותה של הקרן הקיימת שפעלה נגד מעורבות בשוק העירוני, יש בשיתוף הפעולה בין ההון הלאומי להון הפרטי בפיתוח עמק זבולון גם כדי ללמד על עמדותיהם של הכוחות שפעלו בתוך הגופים הלאומיים וגם כדי להעיד על התנאים שבהם היה שיתוף כזה אפשרי בכלל.
רכישות קרקעות מפרץ זבולון מנקודת מבטו של ההון הלאומי
בראשית שנות העשרים עמד חנקין במשאומתן עם משפחת סורסוק על רכישת קרקעותיה כעמק זבולון. "הכשרת היישוב" עמדה לרכוש קרקעות אלה לבקשת יזמים פרטיים, אך בהתאם להסכם כינה ובין הקרן הקיימת ניסה חנקין לעניין את אוסישקין, יושב ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת, ברכישת קרקעות אלה. באותה תקופה, כשמחיר קרקע בכרמל הגיע ל 23 - 20 לא"י לדונם, הגיע מחירן של קרקעות העמק ל - 2.5 לא"י לדונם בלבד בעיקר בגלל עבודת ההכשרה האינטנסיבית שצריך היה לעשות בהן טרם התיישבות. אוסישקין עמד באותה עת בפני שתי אלטרנטיבות: רכישת 30,000 דונם של קרקעות ג'פתא כניפס, תל טורא, תל שמם וגבעת קומי בעמק יזרעאל, שנדרשו להרחבת ההתיישבות החקלאית שכבר היתה קיימת בעמק, וגם על מנת ליצור רצף של ישוב במרכז עמק יזרעאל, או רכישת 60,000 דונם, כולם או חלקם, בעמק זבולון.
לא היה ספק, שלאחר הקונגרס הציוני השלושהעשר ב1923, שבו הצהיר אוסישקין שהקרן הקיימת אינה יכולה, מחוסר אמצעים, להיות נושאת הפוליטיקה הקרקעית בעיר, יחליט אוסישקין לטובת קרקעות עמק יזרעאל וידחה את רכישת קרקעות עמק זבולון, שכבר ב - 1924 היה ברור שאינן מתאימות לחקלאות ושהיו עליהן קופצים רבים מבין בעלי ההון הפרטי החלטתו של אוסישקין לא נתקבלה בדירקטוריון הקרן הקיימת בתמימות דעים. הגאות בפעילות הקרקעית שבאה על תלאביב ב - 1924. בעקבות העלייה הרביעית, ואשר בהעדר גורם מרסן גרמה השתוללות ספקולטיבית במחירי הקרקע בכל הפריפריה של העיר, הביאה להתארגנות אופוזיציה חזקה לאוסישקין בתוך הקרן הקיימת ואופוזיציה זו טענה שהמדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת מאופיינת באזלת יד בכל מה שנוגע לתלאביב.
הקרן הקיימת נדרשה להתערב מיד ברכישת קרקעות בפריפריה של חיפה על מנת למנוע הישנות של תופעות כאלה גם שם6. זלמן שוקן, אברהם גרנות וברל כצנלסון, שעמדו בראש המתנגדים. דרשו במפגיע מאוסישקין לחזור בו מהחלטתו ולהשתלב. כל עוד הדבר אפשרי,ברכישת קרקעות שסיכוייו הכלכליים כבר היו ידועים ויכלו לספק לאלפי פועלים לא רק עבודה, אלא גם מקום מגורים. חששם היה. שהפקרת עמק זבולון לאנשי ההון הפרטי לא תוכל למנוע את התייקרות הקרקע וההתיישבות והתוצאה תהיה הרחקתם של הפועלים מן העיר ופגיעה בפיתוח הכלכלי של כל האיזור בפברואר 1925 הגיעה הקרן הקיימת להחלטה חדשה, בניגוד לעמדותיו של אוסישקין, שמשמעותה היתה בקשת אופציה לרכישת כמחצית משטחו של עמק זבולון. לא היה ספק בכך, שהיה זה ניצחונם של חסידי הפעולה של ההון הלאומי בסקטור העירוני בארץ ישראל. החלטה זו היתה הרבה יותר גורלית ממה שחשבו באותה עת משום שעם החלטתה של הקרן הקיימת להיות מעורבת בפיתוח מפרץ חיפה היא הפכה להיות, תוך שלוש שנים בערך, בעקבות פשיטת הרגל של ההון הפרטי בארץישראל לקראת סוף שנות העשרים, בעלת הקרקע הגדולה ביותר בעמק זבולון.