ערב טוב לכם.
ערב טוב לכם. ממש נתקלתי במקרה בפורום הזה, כי בדרך כלל אני כמעט ולא נכנסת לדף הפורומים הכללי, ולכן כמעט ולא מתעדכנת בפורומים החדשים. נכון לעכשיו יש לי שישה ימים לגיוס (למה לעזאזל מגייסים אנשים בימי חמישי?). אין לי פשוט מושג מה אני הולכת לעשות. שום שמץ כלשהו. זה נראה לי הדבר שהכי מטריד אותי כרגע. כנראה שמייעדים אותי למשהו, אבל לא יידעו אותי.. אני לא חושבת שאסבול. אני קוראת את ההודעות של אנשים, ויודעת שזה אמיתי והצבא בכלל לא מקום ורוד והמערכת רובה היא אטומה ומרובעת, אבל יש לי תחושה, שאולי היא שחצנית טיפה, אבל עדיין תחושה פנימית, שאיכשהו אסתדר. קרוב לודאי שהאופטימיות הקוסמית הזו תעלם ביום חמישי, שם בתל השומר, אבל אולי היא עוד תחזור. בסביבות תחילת החודש הקודם, נפלה בחלקי הזכות להשתתף במסע של סטודנטים קנדים יהודים של 10 ימים בארץ. זה במסגרת פרוייקט מיוחד שנקרא “Birthright”, שעל פיו לכל יהודי יש זכות לבקר לפחות פעם אחת בארץ ישראל. אנשים בגילאי 18-26 שעוד לא היו אפפעם בטיול מאורגן לא"י, יכולים להרשם ואולי להכנס לתוכנית הזו. טיול חינם. אני הצטרפתי למסע זה בזכות פרוייקט אחר של הסוכנות היהודית, שרצו שישראלים ישתתפו במסע כדי "להעצים את החוויה הישראלית", או כל מטרה פלצנית אחרת. מי אני שאתנגד – טיול בכל הארץ, ביקור במקומות מהממים ויפים, לינה בצימרים של קיבוצים ושאר מלונות, הכרות עם נוער יהודי בגילי. איך אפשר להתנגד. אני אקצר כי זו לא הפואנטה: היו לנו שיחות רבות שם, וקלטתי את אורח החיים שלהם. תחשבו איזה חיים שונים היו לנו, אם כבר בגיל 20 היינו בשנה שלישית באוניברסיטה. אני, מאחר שאני בכל זאת תוצר של הסביבה הישראלית, לא מסוגלת לחשוב על זה. מאז ומעולם, היה ברור לי שאחרי תיכון בא הצבא, ורק אז מתחילים החיים העצמאיים שלי. זה גם לטובה, כי אין לי כלכך הרבה רעיונות מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אז ניתן לי גם קצת זמן חסד שאוכל לחשוב בו, וכתופעת לוואי צדדית גם אתרום למדינה. ממש שתי ציפורים במכה אחת. אבל לראות אותם, קנדים חסרי דאגות, הרי מי שונא את קנדה? אין להם בעיות אקונומיות, סוציאליות, אין להם אויבים, לא חסר להם מים. היריבות היחידה שיש להם היא העוינות המשעשעת עם אמריקאים. יש להם מלחמה תרבותית זניחה כזו. הכרתי שם גם ישראלי לשעבר, שהורים שלו עברו לקנדה כשהיה בן 14.5. הוא אמר לי שהם עברו אז לפני גיל 15, כך שהוא לא יצטרך לחזור לשרת. ראו את הנולד... לפי הנתונים שלו הוא היה בטוח קרבי. זה בכלל לא היה עולה על דעתי. כלכך קשה לי לחשוב על מסלול החיים שלי כאן בלי הצבא. נראה לי כלכך טריוויאלי. עם זאת, הפחד מהלא נודע… הולכים אל הלך תדע, אם זה טוב או רע, שם בלא נודע… השישה ימים האלה יעברו בכזו מהירות אך יעברו בצורה איטית להחריד. יום רביעי בערב. ואו. לא נראה לי שארדם בכלל.. מה גם שבערך בארבע וחצי בבוקר צריך לקום ליסוע לבאר שבע כדי להיות שם בשמונה (ככה זה כשגרים באילת ומשויכים למחוז דרום). להצטרף סופסוף למעגל שכבר כמעט כל השכבה שלי נמצאת בה (חוץ מהחובלים המסכנים שמתגייסים בסוף אפריל). כל האפשרויות הגלומות שם במערכת הזו, כל האנשים החדשים, החוויות. יש פוטנציאל לשנה ותשע האלה להיות נחמדים, אבל מאחר שזה לא תלוי רק בי, או שזה כן. אוף הכל מעורבב. טוב. לא אמרתי כלום בעצם. כל שיעורי חיבור והניסוח עברו פרחו לי מהראש, ואפילו לא שנה עברה
, בי"ס זה אכן לימודים לחיים. אשקה.
ערב טוב לכם. ממש נתקלתי במקרה בפורום הזה, כי בדרך כלל אני כמעט ולא נכנסת לדף הפורומים הכללי, ולכן כמעט ולא מתעדכנת בפורומים החדשים. נכון לעכשיו יש לי שישה ימים לגיוס (למה לעזאזל מגייסים אנשים בימי חמישי?). אין לי פשוט מושג מה אני הולכת לעשות. שום שמץ כלשהו. זה נראה לי הדבר שהכי מטריד אותי כרגע. כנראה שמייעדים אותי למשהו, אבל לא יידעו אותי.. אני לא חושבת שאסבול. אני קוראת את ההודעות של אנשים, ויודעת שזה אמיתי והצבא בכלל לא מקום ורוד והמערכת רובה היא אטומה ומרובעת, אבל יש לי תחושה, שאולי היא שחצנית טיפה, אבל עדיין תחושה פנימית, שאיכשהו אסתדר. קרוב לודאי שהאופטימיות הקוסמית הזו תעלם ביום חמישי, שם בתל השומר, אבל אולי היא עוד תחזור. בסביבות תחילת החודש הקודם, נפלה בחלקי הזכות להשתתף במסע של סטודנטים קנדים יהודים של 10 ימים בארץ. זה במסגרת פרוייקט מיוחד שנקרא “Birthright”, שעל פיו לכל יהודי יש זכות לבקר לפחות פעם אחת בארץ ישראל. אנשים בגילאי 18-26 שעוד לא היו אפפעם בטיול מאורגן לא"י, יכולים להרשם ואולי להכנס לתוכנית הזו. טיול חינם. אני הצטרפתי למסע זה בזכות פרוייקט אחר של הסוכנות היהודית, שרצו שישראלים ישתתפו במסע כדי "להעצים את החוויה הישראלית", או כל מטרה פלצנית אחרת. מי אני שאתנגד – טיול בכל הארץ, ביקור במקומות מהממים ויפים, לינה בצימרים של קיבוצים ושאר מלונות, הכרות עם נוער יהודי בגילי. איך אפשר להתנגד. אני אקצר כי זו לא הפואנטה: היו לנו שיחות רבות שם, וקלטתי את אורח החיים שלהם. תחשבו איזה חיים שונים היו לנו, אם כבר בגיל 20 היינו בשנה שלישית באוניברסיטה. אני, מאחר שאני בכל זאת תוצר של הסביבה הישראלית, לא מסוגלת לחשוב על זה. מאז ומעולם, היה ברור לי שאחרי תיכון בא הצבא, ורק אז מתחילים החיים העצמאיים שלי. זה גם לטובה, כי אין לי כלכך הרבה רעיונות מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אז ניתן לי גם קצת זמן חסד שאוכל לחשוב בו, וכתופעת לוואי צדדית גם אתרום למדינה. ממש שתי ציפורים במכה אחת. אבל לראות אותם, קנדים חסרי דאגות, הרי מי שונא את קנדה? אין להם בעיות אקונומיות, סוציאליות, אין להם אויבים, לא חסר להם מים. היריבות היחידה שיש להם היא העוינות המשעשעת עם אמריקאים. יש להם מלחמה תרבותית זניחה כזו. הכרתי שם גם ישראלי לשעבר, שהורים שלו עברו לקנדה כשהיה בן 14.5. הוא אמר לי שהם עברו אז לפני גיל 15, כך שהוא לא יצטרך לחזור לשרת. ראו את הנולד... לפי הנתונים שלו הוא היה בטוח קרבי. זה בכלל לא היה עולה על דעתי. כלכך קשה לי לחשוב על מסלול החיים שלי כאן בלי הצבא. נראה לי כלכך טריוויאלי. עם זאת, הפחד מהלא נודע… הולכים אל הלך תדע, אם זה טוב או רע, שם בלא נודע… השישה ימים האלה יעברו בכזו מהירות אך יעברו בצורה איטית להחריד. יום רביעי בערב. ואו. לא נראה לי שארדם בכלל.. מה גם שבערך בארבע וחצי בבוקר צריך לקום ליסוע לבאר שבע כדי להיות שם בשמונה (ככה זה כשגרים באילת ומשויכים למחוז דרום). להצטרף סופסוף למעגל שכבר כמעט כל השכבה שלי נמצאת בה (חוץ מהחובלים המסכנים שמתגייסים בסוף אפריל). כל האפשרויות הגלומות שם במערכת הזו, כל האנשים החדשים, החוויות. יש פוטנציאל לשנה ותשע האלה להיות נחמדים, אבל מאחר שזה לא תלוי רק בי, או שזה כן. אוף הכל מעורבב. טוב. לא אמרתי כלום בעצם. כל שיעורי חיבור והניסוח עברו פרחו לי מהראש, ואפילו לא שנה עברה
, בי"ס זה אכן לימודים לחיים. אשקה.
