הנחת הבסיס שגויה:
מלכתחילה, אם יש לך שכר מינימום, ואין לך יכולת למצוא זיווג קבוע - אין הגיון בהבאת ילד לעולם.
שכר כזה משמעו - שאתה גם כך מתקשה לפרנס את עצמך. שאתה גם כך בחמישון התחתון,
ואתה גם לא מציאה גדולה מלכתחילה.
אם לא מדובר באוכלוסיות מועדות לעוני, רוב מי שנמצא בעשירונים אלו הוא מלכתחילה חייל, סטודנט, נכה, או פנסיונר בודד - שלא מייצר ילדים...
לגבי האוכלוסיות המועדות לעוני,
ערבי למשל (מעל חצי מהחמישון התחתון) לרוב עובדים בשחור ולכן רוב ההכנסות לא מדווחות.
לערבי אין גם את רוב הוצאות על דיור, מכיוון שהם בונים על אדמה גנובה או בבעלות משפחתית, ולא משלמים מיסים על הבניה (מה שחוסך להם מליון שקל)
לחרדים יש פטנט אחר: מלבד חיסכון קיצוני כל חייהם, אורח חייהם מסתמך על סיוע מקרובי משפחה שעברו את גיל הישיבה.
משמע - הסבים מממנים את צרכי הילדים בשנם הקריטיות, כדי למקסם את תפוקת הילדים.
וזאת - מכיוון שגם הם התרגלו להוצאה נמוכה.
הבעיה היחידה במודל זה (בעיה פנימית) - הוא שאינו בר-קיימא:
בדור הראשון להקמת המדינה הוא הסתמך על קצבאות של ניצולים מאירופה,
בדור השני - הוא הסתמך על הפער שנוצר בין הכנסות והוצאות - ושימש לרכש מואץ של אדמות ודירות (שמחירם עלה במהירות) בזיל הזול,
אך מאז 2006 המודל נשחק במהירות - וצעירים חרדים מסתמכים בעיקר על תמיכת הוריהם להמשך אורח החיים,
והם עצמם - לא יוכלו לספק כל סיוע לילדיהם, שרק מעטים מהם יוכלו להמשיך במודל.
האוכלוסיה הנוספת היא עולי אתיופיה. סיפור עגום, אך גם הם מסתפקים בתזונה מבוססת טף (שהיא גם זולה מאוד וגם מזינה מאוד), גם רגילים לרמת חיים נמוכה מאוד, וגם זוכים למימון ציבורי נרחב.
החלק החיובי בסיפור - הוא שעקב המאמץ, ילדיהם כבר מקבלים חינוך סביר ויוצאים מעשירוני העוני - מה שגורם ללפידונים ולערבים תסכול רב.
גם חישוב זה שגוי - הוא מסתמך על העלות של ילד ממוצע או חציוני,
בזמן שבעשירונים התחתונים - העלויות נמוכות יותר.
הוצאות שכר דירה על ילדים נוספים - לא מתבטאים בהכרח בשכר דירה גבוה יותר.
ניתן לגדל ילדים גם בדירת 2-3 חדרים, כל עוד רואים בכך ערך (וזה המצב בקרב חרדים ועולי-אתיופיה),
ההוצאות הגבוהות יותר הן בתחומים אחרים:
חינוך (שהמדינה מסבסדת למי ששכרו נמוך)
מזון (שהמדינה מספקת תלושי מזון למי שמוגדר עני)
הלבשה וריהוט (שניתן להשיג במחיר אפסי דרך ארגוני סיוע או ביד-2 או אגורה)
ויתור על רכב (ובוודאי רכב שני) לטובת שליחת ילדים למוסדות חינוך במרחק הליכה
וכו'
הכל בעצם נובע - מכך שאנחנו חיים במדינת רווחה מובהקת,
ומכל שכל נסיון לצמצם את תשלומי הרווחה - נתקל בהתנגדות מובהקת גם ממפלגות השמאל וגם מהחרדים,
וללא יכולת לייצר קונצנזוס בין הימין ללפידונים (שמשועבדים למדיניות רל"ב) - זה לא יכול להשתנות.
אלא - שמחוץ למגזר הערבי ומשפחות מוכות-גורל עם הורה-נכה - תתקשה למצוא משקי בית שבהם יש זכר כמפרנס יחיד.
אפילו העשירון השלישי - מורכב מאותן אוכלוסיות, כי גם בו תמצא הורה עובד בודד לצד הורה המתקיים מקצבאות כלשהן
אז מה כן קיים?
צפה בקובץ המצורף 123134
מטבלה זו רואים משהו מעניין - לאחר שמקזזים את החריגים (שאינם רלוונטיים שהרי מדובר באוכלוסיות שאינן נטליות או באוכלוסיות חריגות)
מגלים רק 2 עשירונים שנאלצים לחיות בצמצום (מתחת להוצאה החציונית), פשוט בגלל יכולת השתכרות נמוכה
ואם בעשירון 4-5 מפחיתים ילד ורכב - גם בהן הצמצום מינורי.
ומה קורה בעשירונים 6-10?
בהן יש שפע גדול, שלא מתורגם לצריכת בסיס - אלא ל:
מותרות מובהקים (נופשים בחו"ל, רכב שני, רכב יוקרה/חדש, שדרוג דירת המגורים),
רכש דירה לילדים (או חיסכון ייעודי לצורך זה)
או - לחיסכון מוגבר לצורך פרישה מוקדמת, הקמת עסק שישדרג את ההכנסה, או סתם העלאת רמת החיים בגיל פנסיה.
התוצאה היא - היווצרות המעמד הלפידוני:
ילדיהם של אלו שעמלו וצברו הכנסות-עודפות, תורמים לילדיהם ביד רחבה, אך בעצמם מתקשים להשיג עבודה סבירה ולמצוא זיווג,
ולכן נתקעים ממורמרים מתחת לממוצע (או עם השאיפה לבזבזנות-יתר בדומה להוריהם).
