עשיתי טעות
אני יודע, לא הייתי צריך להיות תקיף <או אולי תוקפן?... היה צריך לומר?...> כך הסביר הדוב, את התנהגותו, כאשר נשאל ע"י הרופא מה קרה ביום ראשון... הוא עוד הגדיל ואמר, חישבתי קלוריות רציתי שיהיה קצת יותר... לזכותו יאמר, ששם לפני הרופא, התנצל בפניה וביקש את סליחתה - 3 ימים לקח לו!!! אל תשפטו אותי על שאני כועסת... מספיק עשו לי שם... כאשר פנה אלי ושאל אותי, סיפרתי את גירסתי והוספתי את סיפור האיום שאיים הדוב על הסייחה, שלקח לה יומיים להירגע מהפחד שהטיל אליה האיום הזה. אמרתי לו, בעצם גם להם, שכולנו כאחד, התגייסנו למענה, עשינו הכל שהיא תעלה על דרך הלך ובהתנהגותו, גרם הדוב לנסיגה עוד יותר אחורה למצב שהיא פוחדת להגיע אליו הביתה. עוד הוספתי ואמרתי שלא אסכים שבמצב כזה, תלך אליו בעל כורחה. הרופא הסביר שחשוב שכל זמן שאביה אינו חולה <אינו חולה?> ומתפקד, שגם הוא יקח חלק בטיפול בה. <נכון, גם אני חושבת כך.... אך האם בכל מחיר?> לאחר מכן, עברנו לדיאטנית, ששמעה את הסיפור בעיניים פעורות והסבירה שאין כאן מקום לשיקול דעת שלנו, יש תפריט שמתעדכן רק בנוכחותה אחת לשבוע ולא יותר!!! בדרך דיברה סייחה כמו שמעולם לא שמעתי אותה מדברת. היא אמרה לי, שכנראה אבא באמת מבין שהוא עשה משהו רע מאוד, שהוא מבין עכשיו טוב יותר מה קורה. זהו.... קשה לי, עצוב לי, ובכל זאת, עכשיו כשהגענו הביתה ולאחר שסיימה ארוחתה שאלה אותי אם עליה ללכת לאביה. שוחחתי איתה על כך, אמרתי לה שלדעתי, עכשיו כשאבא מבין את העניין טוב יותר, עכשיו כשהוא למד מה יכול לקרות כאשר הוא מתנהג כך, כדאי באמת שתלך ותשוחח איתו בלי פחד. שתסביר לו מה היא מרגישה כאשר הוא תוקפן ואגרסיבי כמו שהיה ביום ראשון, שתגיד לו שהיא לא מוכנה לקבל את חוסר הכבוד כלפיה. מי אמר שהחיים פשוטים וקלים?
אני יודע, לא הייתי צריך להיות תקיף <או אולי תוקפן?... היה צריך לומר?...> כך הסביר הדוב, את התנהגותו, כאשר נשאל ע"י הרופא מה קרה ביום ראשון... הוא עוד הגדיל ואמר, חישבתי קלוריות רציתי שיהיה קצת יותר... לזכותו יאמר, ששם לפני הרופא, התנצל בפניה וביקש את סליחתה - 3 ימים לקח לו!!! אל תשפטו אותי על שאני כועסת... מספיק עשו לי שם... כאשר פנה אלי ושאל אותי, סיפרתי את גירסתי והוספתי את סיפור האיום שאיים הדוב על הסייחה, שלקח לה יומיים להירגע מהפחד שהטיל אליה האיום הזה. אמרתי לו, בעצם גם להם, שכולנו כאחד, התגייסנו למענה, עשינו הכל שהיא תעלה על דרך הלך ובהתנהגותו, גרם הדוב לנסיגה עוד יותר אחורה למצב שהיא פוחדת להגיע אליו הביתה. עוד הוספתי ואמרתי שלא אסכים שבמצב כזה, תלך אליו בעל כורחה. הרופא הסביר שחשוב שכל זמן שאביה אינו חולה <אינו חולה?> ומתפקד, שגם הוא יקח חלק בטיפול בה. <נכון, גם אני חושבת כך.... אך האם בכל מחיר?> לאחר מכן, עברנו לדיאטנית, ששמעה את הסיפור בעיניים פעורות והסבירה שאין כאן מקום לשיקול דעת שלנו, יש תפריט שמתעדכן רק בנוכחותה אחת לשבוע ולא יותר!!! בדרך דיברה סייחה כמו שמעולם לא שמעתי אותה מדברת. היא אמרה לי, שכנראה אבא באמת מבין שהוא עשה משהו רע מאוד, שהוא מבין עכשיו טוב יותר מה קורה. זהו.... קשה לי, עצוב לי, ובכל זאת, עכשיו כשהגענו הביתה ולאחר שסיימה ארוחתה שאלה אותי אם עליה ללכת לאביה. שוחחתי איתה על כך, אמרתי לה שלדעתי, עכשיו כשאבא מבין את העניין טוב יותר, עכשיו כשהוא למד מה יכול לקרות כאשר הוא מתנהג כך, כדאי באמת שתלך ותשוחח איתו בלי פחד. שתסביר לו מה היא מרגישה כאשר הוא תוקפן ואגרסיבי כמו שהיה ביום ראשון, שתגיד לו שהיא לא מוכנה לקבל את חוסר הכבוד כלפיה. מי אמר שהחיים פשוטים וקלים?
