רכבת אחת יכולה להעביר אלף נוסעים ממקום למקום. 5 רכבות
בשעה יכולות להעביר 5,000 נוסעים ממקום למקום, בשעות העומס. זה מס' נוסעים זניח בהשוואה לקיבולת של כביש.
בשעות העומס, גם לרכבות יש פקק כי כולן נוסעות באותה המסילה לאותו הכיוון ולכן כולן תלויות האחת בשניה. הרכבות מאיטות את מהירותן ואף עוצרות מידי פעם בצורה אוטומטית למס' דקות כדי להימנע מאסונות של התנגשויות.
רכבת נוסעת במסלול קבוע ולא גמיש. אין לה אפשרות בחירה של מסלול. אין לה אפשרות להאריך/לקצר/לשנות מסלול בהחלטה רגעית כי היא התחייבה לנוסעיה לנסיעה במסלול מסויים.
רכבת לא יכולה להגיע מכל מקום לכל מקום אלא רק ממקום מרכזי למקום מרכזי אחר בגלל גודלה ובגלל תלותה במסילה. הנוסעים בה צריכים להשלים את הנסיעה שלהם באוטובוס/מונית/רכב פרטי כדי להגיע למחוז חפצם או כדי להגיע מביתם לתחנה.
בשעות העומס, זה נכון שכלי הרכב בכביש נוסעים לאט, אך עדיין הם יגיעו מהר יותר מביתם למחוז חפצם מאשר הנוסעים ברכבת שצריכים להגיע מביתם לתחנה, לחכות לרכבת, לעצור איתה בכל התחנות שבדרך, לרדת בתחנת היעד שלהם ולהגיע ממנה למחוז חפצם.
מבחינת נוחות, אין תחליף לרכב פרטי. רכבת היא שירות ציבורי ולכן הנוחות האישית לכל נוסע ונוסע לא קיימת בה.
היתרון היחיד של הנסיעה ברכבת על פני הרכב הפרטי היא עלות הנסיעה האפסית לעומת עלות הנסיעה ברכב.
היתרון הזה הוא חיסרון רב לתקציב המדינה כי כל נסיעה של רכבת אחת עולה למדינה כסף רב. אם הנוסעים היו משלמים את המחיר האמיתי של נסיעתם ברכבת, אף נוסע לא היה מתקרב אליה. רכבת ישראל מסובסדת במיליארדי שקלים בכל שנה ע"י הממשלה כדי לאפשר את הפעלתה.
כלומר, עבור אמצעי תחבורה שהקיבולת שלו היא זניחה, המדינה משלמת מיליארדי שקלים בשנה.
מיליארדי השקלים האלה באים מהמיסים שמשלמים בעלי המכוניות הפרטיות.
לכן, ניתן לנסח זאת כך: הכבישים מקיימים את רכבת ישראל.
