זה מאוד נכון אבל מה בכלל הפואנטה
מה עומד בבסיס הנרגנות המתפנקת שאתה מגיש. אתה רוטן, אבל על מה בעצם. בכאילו קינה שאתה מציג, יושבת הנחה מוטמעת, שמצב העניינים הנכון שאמור להיות, הוא כזה שבו יש אנשים שהופכים לאייקון בלתי נגיש, מרוחק, שמקיים את המיתוס שלו עד תום, שומר עליו ולא מתנפץ לעולם. ומי אמר שזה מצב העניינים הנכון? ההכרחי? מי אמר שזהו המצב האידאלי? מי אמר שזה מצב בריא? מי אמר בכלל שככה צריך להיות איפשהו? מה הרפרנס? מאיזה נקודה אתה יוצא, אשר למולה אתה "מטיח" כביכול את האמת שלך. כל זה לא ברור. משום כך העבודה שלך מתייחסת בעצם למציאות מדומה, באשר ההצדקה לקינה שלך לא קיימת. אין למול ה"קינה" את הרפרנט והחידוד המאפשר קריאה נכונה של המיצאות שאותה אתה מבקר. ואגב. למה אייקון בלתי נגיש הוא כה נחשק? למה זה בכלל מצב שצריך לערוג אליו? מה פשר מצב ענינים כזה שבו קימים אנשים בלתי נגישים בדרגת מיתוס שאין אפשרות לגעת בהם ולגלות את היותם "בני תמותה" שיושבים בקפה ארז? מעבר לשאלה הזאת, מעבר לתהייה, עוברת לי תחושה מחורבנת מן הקינה הזאת שצ'יקי מקונן; מין רגש של איזה געגוע ללונדון שלא מחכה שהיאוש בה כנראה קצת יותר נוח וכו' וגו'. אבל האם הגעגוע הזה קשור לבני האלים האלה שאי אפשר לגעת בהם? בנוסף עובר גם איזה כעס ילדותי על הארץ הקטנה והביצתית הזאת, הגיגית המושתנת הזאת של "איזור א' תל אביב והסביבה". נו? אז מה. זה כל הסיפור? האם הסממן העיקרי לכך שאנחנו כל כך קטנים, מתבטא בזה שאנחנו לא מצליחים להעמיד אייקון בלתי שביר ובלתי נגיש? מדינה של כמה..? 6 מיליון איש שיושבת בתחת של העולם, כל מיני חרא שטים וצפים ובכל בוקר צרה חדשה, מאופיינת דווקא על ידי איזה סממן קטנצ'יק בלתי חשוב ובלתי משמעותי "שאין פה אייקוןנים אמיתיים". אייקון בתחת. נו באמת. קח למשל את ליכטנשטיין. מה קורה בה? מה יש בה? מה כבר יכול להתרחש במדינה שיש בה 6 מיליון איש עצבניים שפוחדים לעלות על אוטובוס. שלא לדבר על לנסוע לירושלאאאאים תפסת את הקטע הכי פחות חשוב בתוך כל הסלט הישראלי הזה.. תסלח לי כן..