פוסט מהורהר... כמה שאני מתלבטת אם ללחוץ שלח..

[היללי27]

לא הרבה זמן

בכל "הסיפור" הזה שנקרא ספורט,כך שתובנות גדולות אין לי, אבל אני יכולה לספר שמהיום שהתחלתי להתאמן, אני מאוד נהנית.נהנית להציב אתגרים (גדולים בשבילי,אולי קטנים לאחרים) ולגבור עליהם אניגם יכולה לספר כי השתתפתי ב3 מרוצים ,רק לשם ההשתתפות.לקחת חלק בחוויה שנקראית תחרות-מרוץ:בלי יומרות ובלי ציפיות. המצחיק ,שיש את קטגוריית הגיל,שבזכותה עומדים על המדף 3 גביעים נחמדים שלי(לצד עשרות של בעלי). הגביעים האלה, יצרו בי גאווה מסויימת, אבל גם יצרו ציפיות גדולות מסביב- הילדים ,הבעל,האבא החמוד שלי.... (הקטנים בטוחים שזה מקום ראשון מכולללם)כולם בטוחים שככוכב חדש נולד... עם הציפיות שלהם נולד בי פחד מסויים לאכזב אותם...כמו שהרגשתי כשסיימתי את הטרינשים ... בין האחרונות... והם ציפו הקטנים שלי... ולי הייתה תחושה שאכזבתי אותם... הייתה תקופה אח"כ שקבלתי תיאבון והתאמנתי בטירוף, אבל לא נהניתי, בכלל.. פחות נהנית מהריצה עם הגרמין,שנותן לי תחושה של "יותר טוב/פחות טוב" מהר מאוד הבנתי שלאולימפידה אני לא אגיע, שיאנית עולם גם לא, אבל אני את השיאים של עצמי שוברת כל יום ... וכךאני מעדיפה. נהנית מהאימונים היומיומיים:מהתחושה הזו בגוף המחכה לתנועה,לתחושת המים ל... נו ,אתן יודעות... התחושה... מסכימה עם המשפט "יש אמצע ,חייבים למצוא את האמצע" ולהנות

 

[ofec bar]

מנסה את שלי

את אחרי שמונה שנים של ריצה קונסיסטנטית, ואין הרבה שיכולים להגיד זאת על עצמם. זה לא רק הסתכלות על "שגרה" לעומת צעצוע חדש, אלא העובדה שהגוף שלך עבר אדפטציות רבות לאימונים ולכן האימון שלך, כספורטאית מיומנת, שונה משל ספורטאים שאינם מיומנים. אני מרגישה את התסכול שלך על זה שאת חושבת שלא תוכלי עוד להשתפר, והפחד להמשיך להתחרות באותם מרוצים ובאותה דרך רק כדי לראות את הזמנים מדרדרים. אני לא יודעת אם שמת לב שאת לא בדיוק מתושלח. נכון שמאחוריך הרבה שנות ריצה אבל שום סוף באופק. אני לא רואה סיבה להשתנות בכפייה, כל הזמן אנחנו עוברים תהליך של השתנות והתבגרות, זה משהו שאת מעידה על עצמך שאת עוברת, ואני לא רואה שיש כתובת על הקיר שדורשת ממך לשנות את השקפתך על הספורט. אפשר למצוא דרכים לא לפגוע בעצמך גם בלי לאלץ את עצמך להיות מי שאת אינך. אני לא רואה למה לצאת למלחמה בניסיון למגר את הגישה ההישגית מחייך אם ברור שהיא הגישה שטובה לך. אולי "איף יו קנט ביט זם ג'וין זם", תמצאי לעצמך עוד שיאים שאת יכולה לשבור ודרך להתפתח בספורט ובריצה. יש אנשים באמצע, זה לא שכולם נמצאים באחד מהקצוות, אלא שאת, מה לעשות, נמצא יותר קרובה לקצה אחד. זה לא באג זה פיצ'ר ובמקום לנסות להרכיב לעצמך חלקי חילוף אפשר לשנות זווית לאלה שיש.

 

[ofec bar]

הבהרה

לא כתבתי כאן משהו שאמרתי לך רונה מספר פעמים בשיחות - אני חושבת שלא אמרת את המילה האחרונה בזמנים שלך. אני זוכרת את ההרהורים שלך בריצה שעשינו בפורים על המסלול של חצי המרתון בירושלים. זוכרת מה אמרת שם? עברת תהליך בשנה האחרונה מבחינת שינוי אופן האימון שלך (במידה מסויימת) ואני חושבת שעוד מחכים לך הרבה מרוצים טובים מאוד, זה לא ייגמר בבכי!

 

[omaopa]

אוהבת אותך יקירה!

 

[susieada]

הירהורי ליבך

Hi Rona, I’ve been thinking all day about what you wrote. Speed, achievement, competitiveness, constant improvement, demanding the most of yourself and always more, of always having to prove to yourself that you are improving, getting faster and stronger, together with the tension and fear of not succeeding. OR being able to relax and enjoy and be satisfied and flow, training and racing for the fun of it. An incredibly hard place to be in. A question that comes up at some time or other, for athletes at all stages of training, all stages of achievement, at all ages. Thanks for baring your soul and pressing “send.” So, here are my thoughts. First you, then me, then back to you. You: You are dynamic and fast, with wiry energy crammed into an incredible body with a searching mind and soul. You push yourself to your limits. You have searched for how to set new boundaries and goals. You have achieved so many amazing feats in sport – marathons, extreme runs, probably thousands of kilometers on your legs. But you are in a new stage in your life these last couple of years, a stage of change, a stage of introspection, a stage of injuries, a stage of physical and mental stress and challenges. Transitions are hard – in sport, in birth, in life. You are in transition. Me: I have been a triathlete for 16 years. I have gone through many stages of thought, of mindset, of goals. I began with pure joy and elevation that I could start something new at the age of 47. Without guidance, I quickly injured myself and had to take a year off, with only very easy swimming. When Tamar was killed, I returned to triathlons with a burning desire to share what Tamar loved, what we started together. I was happy just to be on the race route, at my pace. As young women, with whom I trained, began to improve, I found myself in a very competitive stage – how could I let these young women beat me, the experienced one… It was one of my unhappiest periods of training and competing. I didn’t enjoy the process. I didn’t enjoy the racing. I was only concerned with being better than others. For me it was awful. Thank heavens Danny helped me see myself as a role model for others – just being there and participating was enough. Then I went through an incredible period, which began 7 years ago, when I started training with a professional coach, who helped me through accident injury and recurring back problems, to stretch boundaries. Time wasn’t important to me, but stretching boundaries was. I AM conscious of time, as seen in my posts when I’m happy to set personal bests! With cancer, I’m once again happy just to be able to train, to do what I love. Time is relative. Life is relative. Sense of well being is relative. Back to you: No one can tell you what mode is right for you. No one can dress you in a mode that doesn’t flow from within. As I said before, you are in transition. I wish you the ability to be happy with whom you are today. Live in the present – it’s so much nicer than comparing yourself to who you were. Who is the person who is truly happy – she who is happy with what she has, her “portion” in life! (another quote from Pirkei Avot) .A hug. You are surrounded with love and acceptance for who you are, each moment. Again, thank you for sharing! Susie

 

[גלעד HPAT]

יש מי שאומר שתחרות היא רק אמצעי לבחינה וגילוי

הנקודות שניתן לשפר. יש הרבה נקודות ורובן אינן קשורות לתוצאת המירוץ, לפחות לא ביחס חד-חד ערכי. טקס התה היפני אינו גורם לתה להיות יותר טעים. אלא, לחוויה להיות יותר מושלמת ומכאן הדרך לשלמות סלולה. ואם זו המטרה אי ניתן להשיגה גם ללא שיפור שיא אישי, למרות שמטבע הדברים הוא יבוא באופן טיבעי כמו הבשלה של פרי כשנוצרים התנאים המתאימים. היות והכל פרקטלי בעולמנו, וכפי שהכושר נבנה ונוצר דווקא במנוחה (בתנאי שהיה עומס קודם לו) ולא באימון עצמו, כך יש לנו צורך לנוח במידה כזו או אחרת לפני שנמשיך הלאה ביתר כוח ביתר עזוז גם בתקופות ארוכות יותר. ניתן להבחין בתופעה זו בקלות לאחר ובסמוך לאתגר משמעותי שהושג - ריצת מרתון או מירוץ אחר שהיינו מרוכזים בו. לאחריו יש כאילו דעיכה. יש מי שיפוס ריחוק זה מהפעילות רק כקפיץ הנדרך לקראת עליית מדגה. כך או אחרת: רק טב

 

[אילת52]

שאלות מעניינות

השאלות שלך העלו בי מחשבות מכיוונים שונים. לגבי עצמי - אמנם כילדה השתתפתי בספורט תחרותי, אבל מהר מאד הבנתי שאף פעם לא אהיה ממש טובה בספורט (זאת אומרת - מהירה) ומהר מאד עברתי לצד הלא תחרותי של הספורט. או כמו שאחד ממאמניי הגדיר זאת - את שחיינית טובה אבל לא מהירה... גם היום ברור לי שאף פעם לא אהיה ממש מהירה (בטריאתלון) ולא אזכה במדליות אבל אני נהנית מהספורט גם בלי זה. ובכלל לגבי ספורט תחרותי - יש משהו מאד אכזרי בספורט תחרותי. זה המקום היחיד או כמעט היחיד שבו שופטים אותך שיפוט אכזרי ומדוייק. אתה יודע כמה אתה שווה במספרים מדוייקים. אתה ראשון, שני, עשית תוצאה כזו או אחרת. בחיים שמחוץ לספורט אתה יודע אם הצלחת או נכשלת אבל לא אם אתה שווה 1 או 30. המחשבות האלו עלו אצלי גם בהקשר לאחי הצעיר, שהיה ספורטאי מקצועי, אולימפי וצפיתי מהצד בהצלחות ובכשלונות. חשבתי כמה זה קשה לדעת כל הזמן בדיוק כמה אתה שווה וכמה זה קשה כשזה מה שמגדיר אותך. מקווה שתדעי למצוא את האיזון שמתאים לך.

 

[נעמי של פז]

שאלות פנימה והחוצה

שאלות על השגיות ועל מטרת ההשגיות בחיי הן שאלות אותן אני שואלת המון את עצמי - למה אני זקוקה לתחרות? האם אוכל לקום ב-04:30 גם בלי סיבה חיצונית בדמות תחרות? מה יקרה כשהתוצאה תהיה פחות טובה מהפעם הקודמת? ועוד. כמטפלת מהתחום הרגשי אני שואלת את עצמי שאלות נוספות - על מה התחרות "עונה" לי? על אילו צרכים לא מודעים התחרות "עונה"? כשמתעורר כאב - מה תפקידו בחיי? מה הוא מבקש ממני לשמוע ואיני שומעת? (פציעה, מנקודת ראותי, היא שילוב של הפיזי עם הרגשי) מתי המטרה היא התוצאה ומתי המטרה היא להיות (TO BE ME)? האם הייתי מתאמצת כך גם ללא החברה'? אני נעה על שני הצירים האלה - מטרה השגית-מטרה רגשית כל הזמן. במרתון האחרון רצתי למרות שידעתי שאין סיכוי שצליח לסיים אותו בתוצאה טובה, ולמרות זאת רצתי. סימתי מאוד שמחה כי ידעתי שההתמודדות שעשיתי בדרך הייתה התמודדות מאוד לא קלה עבורי (נו, מה? פציעות כמובן והפסקת האימון עם מאמן שלא היה ראוי לי). ניצחתי את כל המשברים שהיו לי בדרך. "הם" המטרות החצוניות שפגמו בדרכי לא פגמו במטרה הפנימית שלי - לרוץ מרתון. כשהלב לא מתרגש לקראת תחרות הוא מייצר פציעות, לכן כל פעם שזה קרה - שינתי מטרה וחיפשתי מטרה יותר מרגשת.ועוד שאלה - מה משמשות המדליות / הגביעים בחייך? שאלת מיקומם הפיזי בבית היא שאלה חשובה, כי אם הפלסטיק דמוי הזהב הזה הפך ברבות הימים לשוט... אולי אין לו תפקיד חיובי יותר בחייך? אולי ראוי שיהיה לגביעים מיקום פחות מאיים? אצלי המדליות מהמרתון קרובות למיטה כי הן גורמות לי לחייך, להזכר, ולעיתים משמשות שעון מעורר פנימי, מדליות אחרות (ויש לי כמה

גם מריצה וגם מקראטה) נמצאות במקום פחות מרכזי וזוכות להרבה פחות תשומת לב. אין לי בהן עניין פנימי של ממש מלבד מזכרת.

 

[tamark4]

like (הממ.. אין לי חשבון פייסבוק)

אהבתי מאוד את מה שכתבת. גם לי יש כמה מדליות בשידה ליד המיטה, ליד מכתבי תודה מחולים וברכות יום הולדת שהילדים כתבו לי כשהיו קטנים. מזכרת, משהו נחמד שגורם לחייך. "כשהלב לא מתרגש לקראת תחרות, הוא מייצר פציעות " - מעניין. נקודה חשובה ונכונה. בהחלט דבר שמן הראוי לזכור...

 

[dalitrin]

כמו הילה - שהייתי צעירה אבל לא כל-כך יפה...

השתתפתי בספורט תחרותי. הייתי שחיינית ודוקא די מהירה לפחות לגיל 12 ואח"כ גם אצנית לא רעה למרחקים בינוניים אני מאוד אוהבת תחרויות,לדעתי הן מצליחות להוציא ממני את הטוב ביותר. אני גם מאוד תחרותית( אבל לצערי לא השגית) ואני לעולם אתחרה נגד השאר, לא רק נגד עצמי. אפילו במרתון,שבו היה ברור שלא אגיע ראשונה או במקום האלף (

) התחרתי ברצים אחרים. אני גם בטוחה שאני מאוד אתאכזב אם במרתון הבא,אם יהיה ,אני ארוץ עוד יותר לאט. אני חושבת שאת מאוד שונה ואת לא רק תחרותית אלא גם פרפקציוניסטית ואם הבנתי אותך נכון (מקווה) מה שמפריע לך זו לא רק העובדה שהתוצאות בתחרויות פחות טובות אלא שגם ההתקדמות באימון לא ממש קורת כמו שאת מצפה. מה אניחושבת: שאת האופי שלך אי אפשר לשנות ,את לעולם תהיה תחרתית והשגית אבל אולי ההתמקדות שלך צריכה להיות שונה,אולי מרתון לא בדיוק מתאים לך עכשיו? אולי במקום לכוון כל השנה למרתון תחליטי שהשנה יש לך מטרות אחרת: אולי חצי מרתון בהתכוונות אליו ולא כשאת כבר בעומס של יותר ממאה ק"מ בשנה וכשאת סובלת מפציעה? גם 21 קילומטר זה ריצה מכובדת אולי מירוץ פחות תחרותי כמו הר לעמק וכו, אולי טריאתלון (נדמה לי שכתבת פעם שאת לא אוהבת לשחות) אני חושבת שההתכוונות למרחקים גדולים ומתוך זה גם לאימונים שהם בהכרח יותר ארוכים (לא בטוחה אם יותר קשים) הופכת את הכל ליותר מסובך. מה יקרה אם שנה אחת לא תרוצי מרתון? אולי תגיעי רעבה יותר למרתון הבא? ובאותו אופן אני פונה גם אליך מור, למה דוקא איש ברזל ולמה דוקא השנה? אתן הגשמתן חלומות ואני בטוחה שעוד תגשימו הרבה, אני גם בטוחה שלא תגשימו את כולם. אני לא חושבת שזה וויתור אלא התאמת המטרות למציאות. אני יודעת שאולי זו לא עצה מדהימה לכאלו שכבר הוכיחו שאפשר להגשים חלום כמעט בכל תנאי אבל האם המחיר שווה את זה? וכל זה ממשהיא שלא מליחה להזיז את התחת לחצי שעה על הקרוס טריינר או בבריכה

לילה טוב דלית

 

[Master Chitos]

אז נכון, אני לא מבין

וכנראה לא אצליח להבין אותך אבל אני אנסה שוב להסביר את מה שניסיתי להסביר בשיחות האחרונושת שלנו את קצות הסקאלה את קובעת. את ה"לתת בראש" ו"רק לסיים" את הגדרת כקצה הסקאלה או שאחרים הגדירו ואת לוקחת את זה ומנכסת (מלשון נכס) לעצמך. ומאחר ואת קובעת את קצות הסקאלה, האמצע הוא בעצם לא אמצע. מקמי אותו כקצה הסקאלה. נכון, אני גבר. נכון אני יותר שכלתני מרגשי. נכון אני לא אצליח להבין את זה כמוך. אבל את זו שקובעת גם היום. את זו שמחליטה. הבעייה, לדעתי, עם הגדרה או המושג אמצע, היא שהוא דינאמי מדי. לא מוגדר. ולכן, גם הוא יכול לגרור המון תסכולים. אם עשית את הכי טוב שיכלת ביום מסויים, אז מה חשובה התוצאה ואיפה היא ממוקמת בסקאלה? אם היא חשובה, אז חשוב לקבוע מה הוא האמצע ולהגדיר אותו. אחרת היא יזוז בהתאם לקפריזות של אותו יום ובדרך כלל זה גורר תיסכול. אני שוב אומר שאני דוגל בשיטת השינוי החש ולא בהדרגה. אין חצי הישגי. יש בעייה עם ההישגיות, שמים אותה בצד. אין יותר הישגיות. אולי לא ישים לגביך, אבל זה האני מאמין שלי. ומשהו נוסף שלדעתי קשור: אולי זה הזמן לשים בצד את ההישגיות, הסקאלות, הבאמצע, ופשוט להינות מהריצה? הנאה אמיתית. לחזור מכל ריצה ולהגיד "וואלה נהנתי היום, היה כיף" ללא קשר לשעון, למרחק או לתוצאה. להנות מהנוף, מהחברים, מקשת בענן בזמן ריצת בוקר, מדוכיפת שקופצת על הדשא, מפלוטון אופניים בצד השני של הירקון (רוכבים יפה, החולרות האלה). פשוט לרוץ ולהנות. קחי לך שנה של "עונה פיננסית". שימי את הגארמין ורצועת הדופק בבוידם. אני כידוע לך, פצוע. כל ריצה שלי בחודשיים האחרונים הייתה סיוט. אבל מאוד נהניתי לרוץ (כמה אבסורד שזה נשמע). נהניתי מהחברה בריצה. נהניתי מהחברה לאחר הריצה. בעיקר בשבתות של הארוכות. מהכיף של להריח את הים לדקה ולהמשיך לרוץ, אפילו שכואב. מהכיף שלראות את ורד צולחת מרחקים שהיו רק לפני חודש בגדר חלום. מהכיף שלראות את החברים לריצה משיגים את היעדים שלהם ולדעת שאין לי כרגע את הלחץ הזה. בריצה עצמה, סבלתי וקיללתי כמו שאני יודע (ויש כאן כמה נשים שמכירות את ארסנל הקללות שלי טוב מאוד, כולל את). מי לא סובל/ת בריצה? חם לנו, כואב לנו, אנחנו מזיעים, לפעמים קר לנו, לפעמים צריך לשירותים, צריך לעצור לשתות ... הקיצר - באסה אחת גדולה. אז איך זה שכיף לנו לרוץ? כמו שאמר גלעד, החוויה של המסביב גורמת לכך שכיף לנו. זה מה שגורם לי לפחות, לחכות ליום שאחרי הפציעה. לחכות לריצה. כי זה פשוט כיף !!!

 

[גמדים קטנים]

איזה דיון מרתק!

היה ממש מעניין לקרוא! אז תודה לכל מי ששיתפה. לגבי היכולת של אנשים להשתנות - אני מאמינה שזה אפשרי, ושזה קורה. יכולה להעיד שהתחלתי את חיי בתור פרפקציוניסטית-יורה-לעצמה-ברגל והיום אני בהחלט יודעת להיות זרקנית.

 

[omaopa]

אני רוצה להגיד לכולן/ם תודה!!

אמנם לא הספקתי להגיב לכל הפוסטים ויש אנשים שאני מנהלת איתם את הדיון הזה באופן בלתי-סייברספייסי אבל קראתי הכל בעיון ותשמעו, אני פשוט הייתי מרותקת! אני מאמינה שאני באמת תוך כדי תהליך ויהיה מעניין לראות לאן התהליך הזה יוביל. אני לא יודעת עדיין מה יהיה בסופו של תהליך (האם יש לתהליך סוף בכלל?), בוודאי משהו שמתאים לאישיות שלי אבל לאורך כל הדרך אני אקח את כל מה שנאמר איתי - בראש, בלב וברגליים.